בפרק הקודם מנהלת הבנק התעלפה
כאשר זיהתה שמבקש ההלוואה הוא אביה עזיז
קולע הסלים חלק ד
אחדים מעובדי הבנק שצפו בדרמה המוזרה, כיצד המנהלת הקשוחה בוכה כתינוקת, מחו אף הם דמעה. ומשנודע להם דבר הפגישה של הגברת רובין עם אביה - שלא ראתה למעלה משני עשורים - הגיבו במחיאות כפיים כמנהגם של אנשי ירושלים ובעיקר תושביה הרגשנים למדי של שכונת "מחנה יהודה".
שמואל התעשת ראשון ופנה אל ג'ורג'יה: "מה דעתך, גברתי, שניפגש הערב בביתי – רחב הידיים – ותוכלו, את ואביך להתוודע מחדש?"
"אעשה זאת" אמרה, "ובלבד שתפסיק לקרוא לי גברתי. אולי בעתיד הקרוב גם לך אקרא אבא. אמרה - ולא יספה".
"טוב, ג'ורג'יה" אמר שמואל. "הנה ארשום לך את כתובתי".
"אין צורך בכך אמרה. כתובתך רשומה אצלנו בדף החשבון". לא גילתה לו שלפני ימים אחדים הייתה בביתו לפגישה חשאית עם יחזקאל, בנו הבכור.
זכרה כיצד בפגישתם, יחזקאל קנה - עבורה במיוחד - תקליט של קליף ריצ'רד ו"הצלליות" שהיו באופנה באותה עת.
אולם היא ביקשה דווקא לשמוע פיוטים של עולי בגדד עם כל המקמים והסלסולים. יחזקאל תמה כיצד אישה, שכל חזותה העידה עליה כאלף עדים שהיא "אשכנזיה", שומעת שירים בסגנון ערבי. לפלא היה הדבר בעיניו.
"להתראות הערב ילדתי". קטע עזיז את הרהוריה.
שידוכין וזיכרונות
יום שני בערב שכונת "בית הכרם" ירושלים.
בביתו רחב הידיים של שמואל, הכל היה מוכן להגעתה של ג'ורג'יה. גם עזיז ישב בצפייה רבה. רק יחזקאל עשה עצמו כאדם שאין הדברים נוגעים לו. בלבו קיווה שאולי הערב תתקיים משאלתו ובבת-צחוק חשב שגם אינו צריך לנסוע לביתו של עזיז לבקש את ידה של ג'ורג'יה.
אישה יפה למראה והדורה בלבושה נכנסה אל הבית המואר שבפינתו ניצב שולחן ענק עמוס במעדני עולם מטעמים ומיני מגדים. והשתייה כדת אין אונס.
לאחר דברי הנימוסים ושאלות רבות ישבו אל השולחן לסעוד כיד המלך.
היין נתן את אותותיו וחרצובות לשונותיהם של הסועדים נפתחו זה לזה עד שעזיז הגדיל לעשות ושאל את שמואל: "עתה שאנחנו שותפים בחנות, אולי נהיה שותפים גם במשפחה?". "ראיתי", המשיך עזיז, "שעיניו של יחזקאל אינן משות מג'ורג'יה וגם היא אינה טומנת עיניה בצלחת. אולי נחתן אותם?"
"צריך קודם לשאול את דעתם", אמר שמואל. "אין הם ילדים פתיים. ברי דעת הם".
"אבא!" אמר יחזקאל. "שמענו אתכם. אנחנו רוצים זה מכבר להינשא והמתנו לשעת רצון כדי לבקש את רשותכם".
"נו .. אמר עזיז. לחיים! לחיים! מזל טוב לכולנו".
לאחר מנוחה קצרה, ביקש עזיז את סליחתם של שמואל ובנו יחזקאל, ופנה אל ג'ורג'יה: "בואי בתי לטייל מעט באוויר הקריר של ירושלים".
כשהיא חבוקה בזרועותיו האבהיות החל עזיז – בורר כל מילה בקפידה – לשאול את בתו על השנים שחלפו ומה עלה בגורל אמו וכיצד צברה ממון רב ועוד שאלות שלא נתנו לו מנוח.
"אבא", היא אמרה. "”אין הדברים קלים למשמע אוזן. אולם אספר לך רק את הטעון שמיעה ואיני רוצה לצער אותך שלא לצורך".
"לו יהי כדברייך". אמר עזיז.
"ובכן" פתחה ואמרה, "לאחר מספר ימים שעזבנו את ירושלים, הכירה אמא איש אמיד מאוד , יעקוב רובין שמו, אשר פרש חסותו עלינו. עברנו לגור בביתו המרווח ואמא טיפלה בכל צרכי ביתו".
"ברבות הימים" המשיכה ג'ורג'יה. "החליפה אמא את שם משפחתנו ל'רובין' והוא שימש לי כאב אוהב לכל דבר ועניין".
"לימים - בהיותי כבת 18 - חלה האיש והלך לעולמו כאשר הוא מותיר בצוואתו סכום עתק לאימא – כ- 200 אלף ל"י ורכוש נוסף שהיה בבעלותו. גם את שמי הזכיר בצוואה והשאיר לי סכום לא מבוטל וכן תכנית חיסכון להשכלה גבוהה. למדתי באוניברסיטה כלכלה וראיית חשבון ועשיתי חייל בלימודיי.
ג'ורג'יה הוסיפה ואמרה "אחד מידידיו של אבא יעקב, מצא לי מקום עבודה באחד הבנקים בתל- אביב ומפקידה זוטרה בבנק הפכתי למנהלת מחלקת ההלוואות. לפני כשנתיים ביקשו בהנהלת הבנק שאעבור לירושלים להיות סגנית המנהל תוך הבטחה שאהיה בעתיד מנהלת הסניף ואף יותר מכך. וכך הגעתי לכאן, וכך נפגשנו".
"ואמא?" שאל עזיז. "מה קרה לאימא ? האם היא בחיים?"
"כן, היא בחיים" אמרה ג'ורג'יה, והוסיפה, "טוב לה מותה מחייה. מאז הלך אבא יעקוב לעולמו לא מצאה מנוח לנפשה, עד כדי שלפני 4 שנים נטרפה דעתה עליה ולרופאים לא נותר אלא להמליץ לאשפזה במוסד לחולי נפש בו היא שוהה עד היום. אחת לשבוע אני מבקרת אצלה, אולם דומה שאינה מכירה את פניי ולא את קולי. הולכת ודועכת וקרבה אל סופה. בית המשפט מינה אותי לאפוטרופסית יחידה, וכל הונה ורכושה ברשותי עד שתעבור מן העולם.
"אח! אח!" אמר עזיז בצער גדול. "לא יועיל הון ביום עברה" והוסיף, "האם יהיה נכון שאבקרה בבית החולים? עדיין היא אשתי ומעולם לא נתגרשתי ממנה!".
"לא, אבא !" אמרה ג'ורג'יה. "נצטערת די בחייך, ואין הצר שווה בנזק המלך, הנח לה. כך או-כך ימיה ספורים".
"חכמה רבה יש בך ילדתי", אמר עזיז. וחיבק ביתר עוז את בתו האבודה והאהובה.
"אבא", אמרה ג'ורג'יה, "זוכר אתה את השיר שהיית שר לי בדרך ליפו, עת נשאת אותי על כתפיך ?"
"מעולם לא שכחתי" אמר עזיז.
"תשיר לי מעט" אמרה. "בבית אבא יעקוב השמיעו רק קונצרטים ושירים מודרניים אולם תמיד עברתי ליד בתי כנסת של עיראקיים לשמוע את התפילות במקמים וכך זכרתיך כל הימים". ג'ורג'יה חזרה על בקשתה "תשיר לי מעט. אבא".
עזיז כחכח מעט בגרונו והתחיל לסלסל בקולו כפי שעשה בעת קליעת הסלים.
"ג'ורג'יה היפה, היפהפייה, יפה היא כמעשיָה"
פניה וידיה, נאות וענוגות, כמו מרגליָה".
כך חזר ושנה עד שג'ורג'יה הצטרפה בקולה ושרה אתו יחד.
לעוברי האורח שבשכונת בית הכרם נדמו השניים כהלומי יין שזה עתה יצאו מבית המרזח.
קולע הסלים
אחרית דבר
ליל ל"ג בעומר תשכ"ה .בית היתומים הגדול "דיסקין".
לפני ימים אחדים קבלתי מכתב ובו נמסר לי כי יש מפגש שנתי של בוגרי הפנימייה בשנת תשכ"ד. במכתב נתבקשנו להגיע לפנימייה לבושים בגדי שבת.
ירדתי מביתי אל תחנת האוטובוס מס 11. כעבור דקות אחדות הגיע האוטובוס. בתוכו כבר ישבו שניים מחבריי, תורגמן יעקב ופינחס אוחנה (בן דודי). בדרכנו לפנימייה עלו עוד מספר נערים בגילי: מוקייטון, מוישה זילברמן ואף המדריך ראובן וולעס ועוד אחדים. כולם קבלו מכתב זהה לשלי וכולם לבשו בגדי שבת.
וכך כעבור דקות אחדות ניצבנו בפתחה של הפנימייה שמים פעמינו אל בית המדרש הגדול, שם עמד המפגש להתקיים.
כאשר חצינו את החצר הגדולה ראינו משמאלנו מגדל עצים גדול ועליו בובה ענקית בדמות המן הרשע אותו עתידים להבעיר בעת ההדלקה כמדי שנה בל"ג בעומר. (אף פעם לא הבנתי למה שורפים את המן דווקא בל"ג בעומר ולא בביעור חמץ בפסח. נו..שוין).
מיד עם כניסתנו לבית המדרש כבר היה ברור שאין כאן שום "מפגש בוגרים". לא מינה ולא מקצתיה.
ההפתעה הייתה מושלמת:
בפתח בית המדרש ניצבו - הדורים בלבושם - שמואל החריף (מוכר התבלינים) וקולע הסלים הידוע, עזיז.
האולם קושט במיני אילנות ופרחים ואור יקרות בקע מנברשות הבדולח התלויות מתקרתו הגבוהה של בית המדרש.
על הרצפה לאורך הקירות ניצבו בגאון עשרות סלים בצבעים ובגדלים שונים. במרכז האולם ניצבה בימה קטנה עם שולחן ובקבוק יין ושתי כוסו גדולות.
לפתע הושלך הס. מנהל הישיבה הרב זילברמן הרעים בקולו הידוע: "עכשיו שכולם פה זה הזמן להתחיל" ואכן הוא התחיל לקרוא בשמות הנערים - שנים עשר במספר - לבוא למרכז הבימה וכל שלשה החזיקו במוט אחד של החופה העשויה מפרוכת בית הכנסת.
תזמורת כליזמרים מצומצמת החלה לנגן "בואי כלה, בואי כלה" ואל האולם נכנסה ג'ורג'יה בתו של עזיז, כשמחרה מחזיק אחריה במספר פסיעות יחזקאל (בנו של שמואל). – ממש מלך ביופיו תחזינה עינינו. הרב אברום מרדכי בורשטיין ערך את החופה והקידושין. ולאחריה הוגש כיבוד בחצר בית המדרש.
מי שלא ראה חופה זו לא ראה שמחת חתנים מימיו.
בסוף הערב ניגש עזיז (עזרא) לכל האורחים וחילק להם סלים עמוסים בתבלינים ומיני מתיקה , כך גם לנו הנערים. רק סל אחד הותיר בידו. סל למזכרת סל של "קולע סלים".
