"שלום, הזמנת 'הגיגים והרהורים'?"
"שלום גם לך, אבל שום גיגיות... כלומר, מה? אני חושבת שלא הבנתי אותך."
"לא נורא, רובם לא מבינים. בכול מקרה, שאלתי האם הזמנת שירות חשיבה?"
"אהה, זה. כן-כן. כנס. אבל מה אמרת לפני כן?"
"אמרתי שם החברה שלנו, 'הגיגים והרהורים'."
"אהה. שם כול כך מוזר. ולא מובן. מה הוא אומר?"
"הכי בקצרה: מחשבות"
"אהה..."
עכשיו, כשהשיחה נקטעה בהברה אחת ארוכה, הייתה לי סוף־סוף הזדמנות להסתכל על המארחת. אישה בשנות השלושים המאוחרות (גיל מוצהר: עשרים ושש), גבוהה, שיער אדמדם שירד בקוצים לא סימטריים אל מעל עיניים חומות שלא קל להסיט מהן מבט. חיוך קטן, פנים יפות, גוף מעורר תיאבון. היא הובילה אותי לחדר קטן עם שולחן, צלחות וכיור בפינה.
"נשב כאן, במזווה. בסלון לא נוח."
משפט מפתיע, אבל הגיוני. מי שמזמין שירות חשיבה כנראה לא רוצה לחשוב לבד.
התיישבתי על הכיסא מתקםל (לא היו כסאות, רק אחד מתקפל וכיסא נוח, שבו התיישבה הגברת) וחיכיתי. כעבור שתיים־שלוש דקות הבנתי שאם אני לא אפתח את השיחה, לא נתקדם לשום מקום.
"ובכן..."
התחלתי בפתיח של פרופסור שלמה קליין, מדעי החשיבה, אוניברסיטת חיפה - כלי לבדוק מהירות מחשבה אצל הזולת. אבל המבט הריק שהחזירה הוכיח שאין מה למדוד.
"הזמנת אותי כדי..."
שום תגובה.
"כדי שאתן לך שירות..."
שום שינוי.
"שירות של חשיבה, נכון?"
היא הנהנה להסכמה במרץ. חיוך של מי שסוף־סוף הבינה.
"ובכן, נתחיל בפרטים. מה שמך?"
"אילנה."
שם פשוט, אבל חיוך כובש. הלב שלי החסיר פעימה.
"אילנה, ספרי - למה הזמנת שירות חשיבה?"
"תראה, אדוני-"
"פיטר."
"תראה, פיטר, לחבר שלי יש מחר יום הולדת ואני לא יודעת איזו מתנה לקנות. בשביל זה הזמנתי אותך."
פה הלב שלי כמעט פרש מתפקידו. חבר? איזו טעות גורלית של הגורל.
אבל הפה שלי רק שאל: "מאיפה שמעת עלינו?"
"מהחבר שלי. הוא עובד במשרדי התכנון הלאומי, בתור מנהל בכיר. שם כבר לא נהוג שמנהלים יחשבו. זה לא אופנתי. הוא אמר שמי שחושב, לא נשאר לו זמן להתקדם במדרגות השלטון. לכן מזמינים חשיבה מבחוץ."
"כן, שמעתי סיפורים כאלה..."
הגיוני. מנהלים שלא רוצים לקחת אחריות מעבירים אותה ל'מומחי חשיבה'.
"אילנה, מה הוא אוהב?"
"הוא אוהב אותי."
"וחוץ ממך?"
"חשבתי שזה מספיק."
האוויר נתקע בגרוני. ברור שזה מספיק, איך היא לא מבינה?
"אילנה, את בטוחה שאין משהו נוסף?"
"ברור. אחרת לא הייתי מזמינה אותך."
"אני יכול לחשוב, אבל אני לא יודע. מה שאת מבקשת דורש ידע."
היא הביטה בי במבט תמים.
"תראי, אילנה. יש אנשים שחושבים, כמוני. ויש אנשים שיודעים. אני לא אחד מהם. ידע בא מלימודים וזיכרון. חשיבה - לא צריכה ידע קודם. אפשר לחשוב גם בלי לדעת."
"אז מה אני עושה?"
"את חייבת להזמין מישהו ממחלקת הידע. הוא יוכל לומר לך מה אנשים אחרים אוהבים."
"ומה אעשה עם זה? אני צריכה לדעת מה חבר שלי אוהב."
"יפה. אחרי שתקבלי נתונים, תקראי לי שוב. אני אחשוב מה עושים איתם."
היא חייכה, ואני ידעתי ששיקרתי לה. אחרי איש הידע יבוא איש הניתוחים, לא אני. אבל לפחות השארתי פתח.
בינתיים, היה לי מה לחשוב: איך גם לפתור את בעייתה וגם לגרום לה לחבב אותי. בזה אני מצטיין.
אבל כדי לא לשכוח, חייבים לרוץ למחלקת הזוכרים. אחרת, כשתגיע השעה, אשכח לגמרי.
כי לחשוב אני יודע. לזכור, זה כבר תחום התמחות אחר.
אני חושב...
