קפואה

מסדרונות אפלים של קרח שקוף,

עוצם את עיניי,

רואה את האור, החושך מעליך,

מסנוור אותם, מסתיר אותך.

שנים מגששת באפלה,

מחפשת את עצמך, נופלת – יורדת,

לא עולה,

בולמת את המפולת הבאה.

לוקחת עוד נשימה קפואה,

עוצרת שנייה שלא הייתה,

מתרפקת על נחמה, מקווה לגאולה,

ביד שמוטה ואישיות נפולה.

קבורה בחמימות בשלג,

חוששת מקרן אור ראשונה,

של בוקר חם בתקופה שונה,

דמעה מלוחה תחלחל, תעשה את שלה.