סינימה סיטי מודל 77

,מתברר שיש הפסקה,

הפסקת חשמל,מתחיל לטפטף,וכמו שאנו נוסעים באפילה לאורו החלשלוש של הטוסטוס,

נכנסנו לשלולית ענק,הטוסטוס כמובן הביע את מחאתו ונאלם דום,ואני מתחיל ביאושי

לדוודש,למי שלא יודע מה הכוונה,אז זה לסובב את הדוושות כמו אופניים,רק שזה יותר כבד

ויותר לאט,הגשם מתחזק בהדרגה,והעביר הילוך לגשם זלעפות שוטף,אנחנו בינתיים משייטים לאיטנו לאורך השלולית שלא נראה סופה,אין גם שום מחסה בסביבה.איני מעיז להפנות מבט אחורה לשותפה,למה לעורר כעס,הגשם מצליף בעוז,אנחנו כבר רטובים

עד לשד עצמותינו,הרגליים רועדות מהמאמץ המתמשך,אבל סוף סוף יצאנו מהשלולית

ואפילו מצאנו מחסה,לא לנו שרטובים ממילא,אלא לטוסטוס,לייבשו ולשכנעו שיועיל

בטובו לשתף פעולה, ובכן תחת המחסה,ללא אומר אני נוטל את התיק מהגברת,

שולף משם חבילת טישיו,שתמיד ישנה שם לעת צרה,ויש כזו,ומתחיל ניגוב עדין של

הפלאג, אותו פין חמוד שמזדקר במרכז המנוע ואחראי לניצוץ המיוחל,ורגיש מאין כמוהו

ממש כמו אצל גברים,רק שהפין הזה לא סובל כלל רטיבות.

ובכן,לאחר ניגוב עדין ועיסוי אינטימי ,התרצה הטוסטוס וניעור לחיים,ושוב יצאנו לגשם

תוך כדי כך שאני מגונן ברגלי האחת על הפלאג שחלילה לא ירטב שוב,ובפוזה אקרובטית

זו הגענו לקולנוע,קולנוע תכלת,בצפון תל-אביב, תכלת לא בדיוק צבע השמיים,אלא שחור משחור,והגשם לא פוסק לרגע ,זרקנו-החנינו את הטוסטוס על קיר הקולנוע,עדיין לא

הבטתי בנוסעת,ניגשתי לקנות כרטיסים, הקופאי פיהק בשעמום, הסתכל בי בסקרנות

ומלמל הסרט כבר התחיל מזמן,לא נורא ,עניתי לו במלמול משלי,שני כרטיסים בבקשה,

הקופאי ניער בזהירות את שטר הכסף הרטוב,והניחו לייבוש בצד,נחמד מצידו,

כעת בכניסה לאולם,אני נפנה לראשונה לאישה-רעיה-שותפה , המסע ,עשה שמות במראיה,השער רטוב ומדובלל כסמרטוט משומש ולא סחוט,השחור בעיניה זלג ושרטט

מין קוים לאורך הפנים,שלא תאמו כלל למראה שהיה בתחילת הערב

,לא צחקתי ,מתוך הנחה שאני עצמי לא נראיתי במיטבי,ללא אומר נכנסנו,וישר לשרותים,כל מין ליעדו,באופן טבעי,כל גלילי הנייר

טואלט,אזלו,שכן נאלצנו להתפשט,לסחוט את הבגדים,להתנגב,ולהתייבש עד כמה שניתן

עם המייבש ידיים,שאצלי בכל אופן שבק חיים מגודל המאמץ,שסיימנו את כל המבצע ,

פחות או יותר יחד,יצאנו,גם האנשים המועטים שהיו בקולנוע יצאו באותו זמן,נגמר הסרט.

אגב שם הסרט היה : הזוג המוזר , קומדיה בכיכוב וולטר מתיאו וג'ק למון,

לא צחקנו.

חג שמח

מוטי אשכנזי