היום שאחריי חשבתי לעצמי שלא האמנתי שיגיע בחיים כל כך מהר ופתאומי, רק אתמול זרחה לה השמש והנה עננים שחורים אדומים ואבק מכסים את פניי השמיים. כל המדענים כל האנושות ולא צפו את הבום שבא מאלפיי שנות אור, שיערו שהאסטרואיד אפופיס יפגע בכדור הארץ בשנת 2036 כך העריכו אבל ,השנה 2007 וזה לא אפופיס זה היה אסטרואיד אחר ככה הצהירו בחדשות בפעם האחרונה כשעוד היתה זרימת חשמל מים וחיים. מהר מאוד הבינו כולם כלומר אילו המעטים ששרדו כי לא היה מדובר כאן באסון אקולוגי או אסון אסטרונומי או בכלל אסון כי אם כוונת זדון. אבל איש לא קלט את התמונה המלאה בכל המהומה עד שהתחוורה למציאות שטפחה על פניי הניצולים כחדשות רעות שפוקדות את כל האנושות במחי יד במכה אחת מפתיעה. לא לא זה לא היה אסטרואיד ולא כוכב שביט זאת היתה הפלישה הגדולה התחלת הסוף הגיעו החוצנים הרעים, באו לשאוב את מיטב המינרלים שטרם הספקנו אנו לבזבז , היום שהרמתי את עיניי לשמיים וראיתי את ספינות האם חוצות את קו הרקיע בשעון עשן רב מאיים שלא התפרש לשתי פנים . אנשים בקושי ראיתי וחיפשתי , גופות לעומת זאת ניסיתי לעצום עיניי בכדי לא לראות אך המראות הנוראיים ליוו אותי גם בעיניים עצומות בעוצמה, מה שיהיה אני רוצה לשרוד חשבתי לעצמי זה מין אינסטינקט בסיסי הקיים וטמוע בנו באורך בילד אין בנפש, מזלי שבזכות הכשרתי כלוחם בצבא היו לי את כל הכישורים לשרוד ואת האמצעים לעשות כן התכוונתי במלוא מאודי להשיג בנחישות. לרגע לא האמנתי למראה עיניי דמות אישה מסתובבת המומה חצי עירומה עם מבט של חיית טרף שנידונה לכליה
קראתי לעברה היי את בואי נמצא מחסה לפניי רדת החשיכה, היא הבחינה בי ומיד רצה לעברי מחבקת בחוזקה וממררת בבכי נפלה לזרועותיי : " אני לא רוצה למות אני לא רוצה למות אני רוצה לחיות " ניסיתי כמיטב יכולתי לשלוט ברגשותיי ולהוציא מגרוני קול של אדם האוחז בגורלו "אל פחד לא תמותי כל עוד תהיי איתי"
אני לא יודע מאיפה לעזאזל שלפתי את הבטחון העצמי המוגזם והלא מוצדק אבל שמחתי על כך כי לפתע שב איזה שהוא ניצוץ תקווה שריצד אל מול עיניי כמו כוכבים בשמיים
מעיניה כך דימיינתי לעצמי נראה שביב של תקווה. י
שמי תמיר איך קוראים לך?" "קוראים לי שרון מזל שמצאת אותי לא ראיתי נפש חיה כבר יממה" ה"
פילסנו דרך בין ההריסות שם גם מצאנו ביניהם ציוד מועט שכלל ערכת עזרה ראשונה בגדים ראויים ללבוש וגם קצת שימורים ואוכל אך לצערי לא מצאתי אולר פותחן וכל השימורים היו סגורים הרמטית ללא פותחן עצמי. ללא תסכול בזבזתי את כולו עוד אתמול בזמן שבהיתי ובכיתי מעל שבריי ביתי וגופותיהם של יקיריי משפחתי, בתושיה לקחתי פיסת מתכת ויחד עם אבן הכתי בשימורים עד שעלה בידי לחורר ואך במעט לפתוח את שימוריי התירס ולשתות את המיץ המשומר זו היתה משאת נפשי באותו הרגע מרוב צימאון לא שמתי לב ששרון התעלפה לצידי מלאתי את פיה מהנוזל המתוק והיא מצידה בלעה בשקיקה אחריי שהשיבה רוחה אכלה גרגירי תירס בתאווה כאילו היו מעדן גורמה לפחות. לראשונה מאז פגשתי בה הבטתי עליה במבט בוחן כמו בימים כתיקונם אחרים שפויים יותר ראיתי שהיא מאוד יפה שערה ארוך חלק צבוע לאדמוני ועיניה כשלא היו בוכיות יפות ירוקות כזית, מבנה גופה היה גבוהה ורזה אהבתי אישרתי לתומי . " עלינו למצוא מחסה ללילה ולנסות למצוא כלי נשק כלשהם להגן על עצמינו מפניי השד יודע מי , אולי אולי גם הלוואי נאתר עוד ניצולים בחיים". החשכה ירדה במהירות והחושך היה בלתי ניתן לתאור ממש עלטה גמורה בגלל האבק הרב שנוצר מסדרת הפיצוצים של מתקפת הגל הראשון לא היה ניתן לראות את הכוכבים או אור הלבנה ובהעדר חשמל ללא אורות שלט חושך מצרים.
שרון ואני מצאנו מחסה במקלט צבורי שנותר ללא פגע דממה עטפה את הסביבה לא שמעתי שום צליל של דברים שבעבר נראו טריוויאלים כמו צפצוף מכוניות נחיתת מטוס נביחות כלבים כלום פשוט שקט מחריד ומטריד כאחד. אמרתי לשרון "נסי להרדם אנחנו צריכים לשמור על הכוחות שלנו " שכבנו על מזרון מעופש מלא אבק במקרה הטוב שרון נצמדה אל גופי ואני נהנתי מקרבה זו באופן שהפתיע אותי שבכלל עוד יש לי חשק תחת הנסיבות הקיימות כנראה שיצרים נשארים יצרים בדם. היה משהו מאוד אנושי בכך שהתכרבלנו יחד כל הלילה בקושי רב הצלחתי לעצום עין ולהתנתק במוחי מהמראות הקשים שעברו לנגד עיניי ביומיים החולפים. לא צברתי הרבה שעות שינה במהלך הלילה באשמורת אחרונה הצלחתי להרדם ממש, אך שינתי היתה טרופה חלמתי על כל מאורעות היומיים האחרונים. בבוקר ליוותה אותי תחושת מועקה ובקושי רב שכנעתי עצמי שיהיה בסדר איכשהו והעיקר שעודני בחיים אך לא ידעתי כלל לאילו חיים עליי לצפות בעתיד ומהו העתיד העומד בפניי מה שנשאר מהאנושות. שרון התעוררה משנתה ומיד הפטירה "אוף מה הייתי נותנת עכשיו כוס קפה בכדי להרגיש לכמה דקות שוב נורמלית" , הבנתי בדיוק למה כוונתה הזדהתי מאוד עם הרגשתה של שרון. אולם לא היה לנו מספיק זמן להשתהות עם מחשבות אילו מפניי שאת הדממה לפתע החריד רעש שאון אדיר של משהו שדמה בצלילו לזחל של טנק או מסוק פחד גדול הקפיא בין רגע את הדם שבעורקיי הצליל הזה שהלך והתקרב לא נשמע כרעש שעולה מכלי של כוחותינו משמע מהחוצנים. קפאתי על מקומי וסימנתי לשרון באצבעי לא להוציא הגה מפיה, שרון עצמה נראתה מבוהלת לחלוטין דבר שכבר התרגלתי לגביה חרף הכרותינו הקצרה. לא עברה דקה ושמענו פיצוץ עצום והאדמה רעדה הרגשתי צורך אמביוולנטי בין לצאת להציץ מה היה פשר הפיצוץ, ברם פחד עמוק מנע ממני לעשות זאת אינסטנקטיבית לכן נותרתי תקוע במקומי , לאחר מספר שניות אזרתי אומץ בחסות הסקרנות, ועמדתי לצאת החוצה ממקום המסתור ולהציץ בזהירות על הנעשה בחוץ , אור היום סימא את עיניי שהתרגלו במשך הלילה לחשכה מוחלטת , הצלחתי להבחין במספר חוצנים שעברו ממבנה למבנה בסריקה אחר בני אנוש חיים ששרדו הבחנתי מאחוריהם בכלי תחבורה מלחמתי שנראה כמו טנק מרחף משוכלל בצבע מתכתי כמו טיטניום מבריק אורות הבהבו בחזיתו של אותו כלי מפלצתי והוא היה מצויד במשהו שנראה דומה צריח של תותח אך ללא קליעים או שרשירים של תחמושת הנראית לעין . לא שמעתי הגה מהחוצנים שהתנהלו באיטיות אך ביסודיות שיטתית אך היה נדמה לי כאילו הם מתקשרים בינם לבין עצמם ייתכן ברמת טלפתיה לפתע אחד מהם הבחין בנוכחותי בהלה אחזה בי חשתי רעד בכל גופי שעה שפנו לכיווני כל החוצנים בו זמנית ניסיתי שוב ושוב להורות פקודות בריחה לרגליי שכשלו וסירבו לקבל את מרות הפקודה. לפתע מספר חוצנים החלו בהתקדמות מהירה לכיווני באופן שנגד את התנהלותם האיטית קודם לכן,מתוך פעולה אוטומטית מכנית החלו בלי התראה רגליי לנוס תוך שאני מתרחק מהמקלט הלילי שלי ושל שרון כניסיון למנוע את תפיסתה של שרון ברחתי הרחק משם ,אך אחריי מאות מטרים של ריצה מטורפת על חיי בעודי רץ כמו אחוז אמוק חשתי מין מכת חשמל מאלפת ומשתקת נפלתי ארצה אפיים והכרתי הפכה מעורפלת עד אובדנה לגמריי .... כשהתעוררתי ושבה אליי הכרתי מיד הרגשתי שידי ורגליי כמו כפותות אך לנגד עיניי לא ראיתי שום דבר הנראה לעין שמונע ממני לזוז שיערתי לעצמי שזהו ככל הנראה שדה אלקטרומגנטי משוכלל ניסיתי להשתחרר בכל כוחי אך ללא הועיל . סקרתי את החדר בו הייתי כלוא בתקווה לקבל רמזים כלשהם באשר למיקומי ונתיב בריחה כזה או אחר. החדר היה בעל מבנה סגלגל הקירות מעוגלים בצבע אפרפר חיוור, תאורה מינימלית בהעדר מנורות תמהתי מהיכן היא מגיעה עוד אני מסתגל לתנאים אליהם ניעורתי ולחדר נכנסו שני חייזרים ללא לבוש לגופם הירקרק עיניהם השחורות גדולות ללא עפעפיים או גבות בכלל לא היו שערות כלל על גופם גם נטולי איברי רביה הנראים לעין, הדימיון בין השניים היה מוחלט ומלא לא ראיתי אפילו הבדל אחד ביניהם. הם לא פצו פה אך שמעתי קול פונה אליי בתוך ראשי עמוק בתוך תודעתי "בן אנוש אומלל אתה ושאר בני מינך נידונתם לכליה אתה תהפוך למוצג בגן החיות הגלאקטי שלנו יחד עם נקבה ממינך למען תוכלו להתרבות בשבי ולקיים באופן סימלי את המין האנושי " הם כמו גיחכו בתוככי ראשי מבפנים בין שתי אוזניי , לא הצלחתי להגיב אפילו ברמה מחשבתית כאילו מוחי מאובן רק יכול לקבל מידע ללא יכולת להוציא ולו חצי מחשבה לרפואה. הנה כוכב הלכת שלך תוכל להפרד ממנו ולהביט בו פעם אחרונה ועוד החייזרים שותלים את דבריהם במוחי נפתח צוהר בקיר שממולי וראיתי שאני נמצא בחלל החיצון וכדור הארץ נראה כמו בסרטים קטנטן אך במקום אוקיינוסים כחולים ועננים לבנים הוא היה מכוסה כולו בענן אפרפר אדמדם שלא נתן לחדור מבעד לאטמוספירה . עצב ויאוש התערבבו בקירבי ויצרו רגש חדש ולא מוכר שאוכל לתארו כיגון נטול פחד ונטול תקווה יחדיו מן חוסר אונים משווע שלא הייתי רגיל במהלך ימיי חיי עד לנקודה זו. בלי התראה נכנסו עוד שני חייזרים לחדר בו הייתי כפות באוויר נפרד בעיניי מכדור הארץ האהוב שלי, יחד עימם לא האמנתי למראה עיניי היתה שרון ככל הנראה נפלה בשבי למרות נסיונותיי להציל אותה מגורלי סופו של דבר שותפה לגורלי הפכה, היא הביטה בי בתמהון ואני חשתי את אותו התמהון לפשר שמחתי ותחושת האושר שחשתי כשראיתיה, שרון ניסתה להגיד דבר מה אך לא עלה הדבר בשפתיה והיא רק חייכה מעט במקום. את התרגשותי פירשתי כי בגלל פניה המוכרות לי ממקום הולדתי וגם כי דאגתי לה באמת ובתמים מרגע שנפלתי בשבי מה יעלה בגורלה ועכשיו קיבלתי תשובה בלתי צפויה ומוחלטת... שוב עירפול חושים ועילפון
...
לאחר מספר ימים העבירו אותנו שנינו למין מקום שהיה נראה כמו עוד סדרת ריאליטי מלא מצלמות במעגל סגור אך גדול מימדים היה כמו דירת סטודיו ענקית ,עדיין היתה תחושה של כלוב מגודל ידענו שאנו כלואים שבויים בגורל שלא ידענו שנינו עדיין לעמוד על טיבו. פניתי אל שרון בנימה חברותית "מאחר ויש לנו את כל הזמן שבעולם אולי תספרי לי קצת על עצמך מה עשית בחייך איזה מזל את ? וכל מה שרק שעולה בדעתך לספר לי" "שרון חייכה אליי התקרבה וחיבקה אותי חזק חזק נשקה לי ושאלה אז מה באמת אתה רוצה לדעת לגביי יותר מכל אחריי הכל אנחנו בני זוג ועוד האחרונים למיננו" סוף הסיפור בינתיים
הזכויות שמורות לתומר מורגן בע"מ
