בתקופה האחרונה הרגשתי כמו נער בגיל ההתבגרות. זה התחיל באחד הימים כשנרדמתי על הדשא בחומה הנעים של תאורת החממה וכשהתעוררתי גיליתי, למבוכתי, שאני רטוב! למבוכתי הרבה גם השומר שבא לאספני לארוחת הצהרים הבחין בכך. הרגשתי את החום מציף את פניי והוא רק חייך בהבנה וקרץ לי : "לך לחדרך, אחר כך תבוא לאכול". אחר כך נטרפו לילותיי בחלומות זימה. המציאות והדמיון התערבבו במחול שדים וקרעו את בשרי מבפנים. הייתי מתעורר שטוף זיעה בעוד שדיה של אטואטה או עכוזה של ליימא מתפוגגים בדמדומי גלי האלפא של מוחי. ומתוך הבלבול הגדול, עת טיילתי בשבילי החממה משקיף על חיי השוכנים בה הרגשתי בכמיהה המתגבשת בתוכי : כמיהה לילד משלי. ילדון חמוד וחייכן, שיחיה אחרי, שיפזר את הגנים שלי ברחבי הגלקסיה, ילד , שבזכותו חלק ממני ימשיך להתקיים גם אחרי מותי. לדגי הזהב יש דגיגים, טווסים גוזלים צועדים בראש מורם בטור אחרי טווסה גאה ומה איתי?
ופעם נקישה חרישית אחת בדלת קטעה בבת אחת את הרהורי. בהתחלה נבהלתי ,החבאתי את הדגם ועצרתי את נשימתי, כאילו בכלל נעלמתי מהחדר. הנקישה הבאה הייתה חזקה במעט מקודמתה, אך עדיין נשמעה מהוססת. אזרתי אומץ ופתחתי מעט את הדלת, את רגלי השמאלית הצבתי כמחסום אחריה, נכון להדוף את הפולש. שתי עיניים בורקות ננעצו בעיניי וידיים רזות נשלחו לעברי לחבקני: היא עמדה לפניי מיוזעת וחלשה ואני מיהרתי לאסוף אותה לחיכי בטרם תתמוטט על הרצפה הקרה. בזהירות נשאתי אותה והשכבתיה על המיטה, חייכה אלי ונרדמה. התיישבתי לצידה להקשיב לנשימותיה, אך לא יכולתי להוריד את עיניי משדיה הפועמים מתחת לגופיה הדקה ומקימור המפתה של מתניה. כתפיה נרעדו קלות, אז קמתי לכסותה בשמיכה דקה. היא חשה את המגע הרך ופקחה את עיניה בבהלה. משראתה אותי נאנחה ושוב שקעה בשינה, הפעם עמוקה. התכרבלה כתינוקת וישנה עד הבוקר. את רוב הלילה בהיתי בה , לקראת הבוקר נרדמתי. התעוררתי ממגע שפתיה החמות והרכות בשפתיי ובטרם התבהרה מחשבתי נצמדה לשונה ללשוני. ביותר מזה לא היה צורך! היה זה האיחוד המושלם של דבור עם הפרח, משתה הצוף הנפלא. לא היה מאושר ממני, ואז היא עזבה.
היא חזרה כעבור יומיים ובשרה בעצב על כישלון צורב. בכיתי כשהסבירה מדוע לא נועדה לשאת ברחמה את בני, התחננתי על ברכיי שלא תעזבני. זה לא עזר, היא אספה את מעט דבריה ויצאה במהירות, בלי להסב את ראשה לאחור.
חזרתי לחממה,ימים שוטטתי בה בוכה ומתגעגע, אוכל מפירות העצים, שותה ממי המפל. איש לא הפריע לי להתאבל. עד שנרגע מעט כאב הפרידה.
ואז פגשתיה. והיה לנו יום והיה לנו לילה, והשקתיה במיצי תשוקתי והרתה לי....
תודה, תודה רבה על הברכות. במפתיע קיבלתי אישור לעזוב את תחנת המעבר, אך לא לכדור הארץ, כפי שקיוויתי אלא לכוכב לכת קרוב אליו. אני אורז את חפציי , אנחנו יוצאים לדרך מוקדם בבוקר! אני קצת עצוב, מאוד מאושר! זה אפשרי בכלל?
הערת העורך:
אני קוטע כאן את רצף הבלוג כדי לספר לכם על הסיבה לעניין הרב שעורר בי הבלוג. מלבד היותו כתוב בצורה מרתקת והוא משויך לתקופת המלחמה הגלקטית, עלתה בי, בשלב זה של קריאתו, מחשבה מדהימה. האם מדובר בליימא , סבתא של סבתי? סבתא רבה זו נפטרה לפני שנולדתי אך סיפורים על מעלליה ממשיכים להסתובב במשפחתנו גם היום. זכרתי שמוצאה מאירופה, כדור הארץ, מחבל ארץ "לטביה", בזמן שהותה על מאדים נולד לה בן . בן זה נחטף בגיל שנתיים, לא בקשו עליו כופר ועקבותיו לא נמצאו מעולם.
האם זו אותה ליימא שמזכיר ה'גלקסיונר'? בשלב זה של קריאת הבלוג החלטתי להיעזר ביחידות המידע של רב- סבתי שנשמרו על מדף התיעוד המפואר של אימי (היא אספנית גבישים מושבעת!)
להלן תקציר המידע שדליתי מהגבישים של ליימא:
