חרב של זדון

בשחרית של יום הלכה

אל האגם שממול לבקתה

לטבול את גופה.

משב אוויר קפא

כשלג על רכסים

וחשרת עננים אפורה

ריחפה בשמיה,

מסילת ברזל מיותמת

עיטרה בגאון את

אפילת נפשה.

את קרביה לפתו

ליבה היה זנוח

ורוחה כשלה,

נשמתה שכוחה הייתה,

שחור עיניה כבה

תחת צל שערה

וחיוכה מזמן קפא

על דל שפתיה.

בשחרית של יום הלכה

אל האגם שממול לבקתה

לטבול את גופה הצח.

גלימתה האדומה כדם ליבה

הונחה על שפת המים,

לצד מלבושה

הצחור, המצוחצח

וחשרת ענני האופל

האפורים, הוסיפה להתקדם

אל עברו של חידלון.

אז הונפה באחת,

חרב  הזדון.