מִסְכֵּנִיקוֹ

הוא  פחד,
מושפל עמד ורעד,

והיא המגודלת,
אוחזת ומטלטלת,

בשתי ידים חסונות,
אצבעות פלדה ,נעיצת בהונות,

ידה האחת גרון לופתת,
השניה במבושים  כותשת כשוחטת,

את זעמה מכלה,
בעלוב,שנקרא בעלה,

לא מספיק שאחר לשוב,
כאילו בזדון,עשה זאת שוב,

הניע שפתיו,להגיד ,
הוא לא אשם,זה הידיד,

חיים לו משלו,
ואיך אפשר שלא,

חתיכה עשתה לו עינים,
וחיש מהר,בקומת בינים,

בטרם ,התעשת ומחה,
היא כבר סיימה את המלאכה,