סבא.

יושב הוא בחדרו הצנוע,

עיניו מביעות את שהזמן לקח.

מידי שבת מצטברים להם קמטי המשי,

עמוק בפניו, במבטו הרך.

אותן המילים שטרם נאמרו,

אותן אותיות שנתקשה מלהגות.

אותן רעידות של חכמה בקולו,

על סיפור גבורתו הן כעת מעידות.

שנים של אמת, עשייה ועמל.

לא פסק מלתת,

לא פסק, אם בכלל.

בימי צעירותו, כך סיפרו אודותיו,

את נפשו הוא מסר, ביגיע כפיו.

שוכב הוא בחדרו הצנוע,

עיניו מביעות את שהזמן לקח.

בשל גופו, מתקשה הוא לנוע,

אך מבטו, נשאר מבורך.

עצוב להביט בו, אך משמח מאידך.