הוא ואני

יושבים יחד, הוא ואני,

מול קשת רותחת של צבעים.

גזע ועוד גזע נזרקים על ידו.

קול חריכתם, מפיג את השקט.

השתיקה משחקת בנו,

שולטת בקולי ומניחה לו להשמיע את דברו.

אני, מעלה זיכרונות ומקשרת  בדיוק באותה נקודה המשותפת לנו.

ואילו הוא, משיב במבטים מלאי שמחה ולאות.

פקפקתי ביכולתי לסייע.

נפשו, התנגדה בתוקף לטענתי זו.

יושבים יחד, הוא ואני,

מול קשת רותחת של צבעים.

וככל שגזעים רבים יותר נחרכים,

כך ליבותינו לרווחה נפתחים.

אבא,

בעבור רגעים שכאלה,

טוב לי, על עצם היותי בחיים.