את בשלך

רגלי השולחן שלך כבדות,

מחלידות

על רצפה של גרניט,

כשאת משקרת נינוחות,

לא תהיה כאן תגלית

על מוצר בר קיימא,

שהפך לנחות,

כי תגובתך מובנת לכל,

כקרקושו של חרק

ואגב, גם ריפוד העור שלך

מאבד ברק,

את אינך מתפתחת,

רק בועת הזמן שלך

מתנפחת,

את מתעקשת, כמעט מתרגשת,

אבל בורחת מהחלטות,

כתובת מגורייך

היא דירה על הגג,

בקצה סמטת האשליות,

הבולט שבחיוכיך,

משדר תום של נעורים

ורגישות של פיל

כשעל כוס של קפה מהביל

את סוקרת נוף פנוראמי

של חורים במזרח ,שחורים

ושקיעות חדות במערב,

איש אינו מביט כבר,

מעורב,

אל תוך עינייך

ואין קורא עוד

לתנועות שפתייך,

כוונותיך,

עדיין נסתרות

אך אפילו ילדייך

אינם מתחננים יותר אליך

"אימא ספרי "

כי את כמו תמיד שולטת,

שואלת

יחידות של זמן

ב"ספריית האינסוף"

הגם שהיקום מקפיד לשלוח

רמז יומי שקוף,

את בשלך, מחכה למזל

לכן המצאת מחדש

את הגלגל.