אקולייד

פטר סיים לנגן. הצלילים האחרונים נמוגו בחלל האולם. הנוכחים בהו באוויר כמהופנטים, ממאנים להתנתק המשיכו לנדוד בעולמות הקסומים, נישאים על קצף גלי הקול שנבעו ממיתרי הגיטרה.

נראה כאילו הוא אוחז בגיטרה בקלילות, אך המאמץ המתמשך הראה את אותותיו. גופו שקע בכסא, כסא מתכת עם מושב פלסטיק אדום שהביאו מהמשרד. לא מצאו שרפרף מתאים יותר אך הוא לא התלונן, כבר הופיע במקומות גרועים מזה. גבו היה מתוח כקשת מעל הגיטרה. משהרפה חש כאב בשרירים המתוחים בכל איבריו. הדם חזר לזרום בכפות ידיו הדוויות. פרוסת העוגה שבלע רגע לפני ההופעה עדיין תקועה לו בגרון.

מיתרי הפלדה המתוחים חתכו בקצות האצבעות. כשהיה מכוון אותם היה זה כאילו מתח נימים בתוך גופו. ככל שהרבה למתוח הצליל שהפיק היה נקי וחזק יותר, עד שלעיתים המיתר נקרע.

מחיאות הכף שבקעו מהאולם היו לו למזור. מישהו צעק "אולה" בהתלהבות. כן, הוא אהב את זה, ציפה לזה.

רבקה קרבה לעברו בשקט כאילו מרחפת באוויר. נעצרה במרחק נגיעה לצידו והניחה את ידה השמאלית על כתפו. בידה השנייה אחזה במיקרופון. ניכר היה שפטר הופתע. הזדעזע קלות כאילו קיבל זרם והפנה אליה את ראשו, מבט שאלה בעיניו. רבקה לא שעתה לעברו, הביטה אל הקהל ממרומי הבמה. הם העריצו אותה, הריעו לה. זקופת קומה פנתה אליהם באותו טון אצילי ומרגש, מרומם ובוטח, סוקרת את האולם סביב במבט מלכותי.

מלכה, כך הוא ראה אותה. לא משום שדם כחול זורם בעורקיה אלא בזכות מה שהיא, העוצמה שהיא מקרינה. בצעדיה הבטוחים, עמידתה הזקופה ומבטה הרך אך תקיף וחודר לעומק נשמתך.

הפליאה אותו דאגתה לסובבים אותה, לביטחונם ולנוחיותם. בתוך כל ההמולה וההתרגשות על הבמה היא שמה לב לכל פרט קטן.

אישה כמוה ודאי לא קל לחיות לצידה. היא יכולה להיות רעיה רכה וחמה ולרגע להפוך לדרקון זועם, אש יוקדת בנחיריו. מי יעמוד מולה?

פטר לא חש כלפיה משיכה ארצית, ארוטית. לא כמו אותה מולטית צעירה שהכיר לפני שנים במסעותיו באמריקה הלטינית. מלאה בכל אותם המקומות שאצלו היו שקעים, חללים זועקים למגע. חלם בהקיץ איך הוא מטפס על הקימורים, מתגלגל במדרונות המשופעים אל האבדון. אך, איזה חלומות...

כלפי רבקה הוא חש הערצה. ממש כפי שהעריץ בנעוריו דמויות גיבורים מהספרים. הלנה מטרויה, כרמן וז'אן דארק. היא הגיבורה שלי, חשב בגאווה, אישה כמוה יכולה לרומם ולהחריב אימפריות.

יותר מכל התפעל מזרועותיה. ידיים חזקות וגרומות ויחד עם זאת רכות וגמישות ומלאות עוצמה אותן הניעה באצילות חן והרמוניה. לעתים נדמה היה שזרועותיה המונפות על הבמה מעניקות לה כנפיים. דמות מיתולוגית, בלתי נתפסת.

מאז שנולד אנשים סביבו הרבו לדבר, דנו בדברים שברומו של עולם. ספרות, פוליטיקה, אידיאולוגיה, פילוסופיה. וביקורת, הרבה ביקורת. איך ההם לא עושים מה שצריך ואיך שצריך... היטיבו לפרש ולמצוא פתרון לכל בעיה בעולם הגדול.

בכל הנוגע לעצמם הייתה שתיקה,

למה להתעמק בבעיות? זה לא מוביל לשום מקום. צריך להימנע מזיכרונות ילדות קרועה ואבודה. חייבים להמשיך, מה שהיה שם חייב להישאר שם! משתדלים לא להתרגש, לא להיפגע. גם כך יש מספיק צרות, למה להוסיף לזה עוד?

רבקה הייתה ההפך הגמור. מיעטה לדבר ופעלה ללא לאות. הקדישה כל רגע להגשמת תכניותיה, סוחפת עימה את כל הסובבים אותה. אם רק אוכל להישאר קרוב אליה מספיק זמן, חשב פטר, האנרגיות שלה יאצילו גם עלי, ואז, מי יודע, אולי גם אני אנסה להגשים את חלומי?

מחשבותיו חזרו לכף היד המונחת בכתפו. חש זרמים של חום ורוך, תמיכה וידידות. גלים שזרמו דרכה ומילאו אותו באנרגיה. חש בטוח, לא רצה שיפסק, קיווה שימשך לנצח.

אט אט אחיזתה החלה להכביד. הוא חש את כתפו הימנית כורעת, מועקה בחזהו. ניסה לקום אך רגליו לא נענו לו. ברכיו רעדו בחולשה והוא נשאר שקוע, דבוק בתוך תושבת הפלסטיק האדומה שבכיסאו. גלי החום שנבעו מגופה נשאו עימם ריח זיעה מעורב בבושם מתקתק. אדמומית עלתה בלחיו. אוזנו הימנית בערה כאש ואילו השנייה הייתה קרה כקרח. פטר לא ידע את שמות הבשמים אך אפו היה רגיש, ריחות עזים גרמו לו לבחילה וחולשה. אימו כבר ידעה להיזהר בבישולים. כשהייתה מכינה דגים, המתינה לשעה שלא היה בבית. למרות כל הזהירות, כשחזר הביתה היה מעקם את אפו בסלידה מריח הדגים שנספג בקירות המטבח.

שוב נזכר במולטית. ריחה כריח טל היער בבקרים. עצם עיניו. מחשבותיו נדדו הרחק ללב היער, שם הוא והמולטית, צמודים בתוך העשב הרך, קרני שמש מלטפת פוצעות מבעד לעלים. ריח רגבי עפר לחים ועלים רקובים חדר לאפו ומילא אותו בגעגועים.

לא, הוא לא ראה את רבקה משתרעת על הקרקע היבשה. עצמותיה בלטו מתוך עורה הבהיר, כמעט שקוף. בחלומותיו היא ריחפה באוויר דואה עם העננים כמו ציפור לבנה.

היד המונחת על כתפו הכבידה אחיזתה, שיתקה אותו, מתי היא מתכוונת להסיר אותה ולעזוב אותו לנפשו? הוא הביט לעברה, עיניו היו בגובה ירכיה הגבוהות. בד המשי הרטוב מזיעה נצמד לגופה, הבליט את תנועת הבטן העולה ויורדת עם כל נשימה. החל לחוש סחרחורת, התאמץ להקשיב לדבריה. למה היא מתכוונת? האם מרוממת או משפילה? האם העמידה המתנשאת הזו תומכת או משעבדת?

כתפו זזה לפתע בתנועה לא רצונית כאילו חפצה להשתחרר מהעול. הוא ניסה לעצור בעדה ללא הצלחה.

הקהל הריע לה בהתלהבות כשסיימה את דבריה. רבקה חשה ברטט בכתפו של פטר. היא מיהרה למשוך את ידה.

לעתים ניסתה להבין מה היא חשה כלפיו, האם רק קולגה למקצוע? פעמים נהגה בו כמו אם, מעודדת ומתגאה בכישרונו המוסיקלי, מבושמת מהצלילים החמים שהפיק מהגיטרה. מדוע היא משבחת אותו בכל הזדמנות? האם אלו מילות אהבה או חנופה? אולי פשוט אישה, מחפשת גבר שיחבק אותה בלילות הבדידות?

פטר אף פעם לא נשאר. אי אפשר לסמוך עליו. ילד פלא שהקדיש את נעוריו למוסיקה. נרקיסיסט שחייו כמין רכבת דוהרת ללא שליטה. אמנם גם היא נוטלת תרופות הרגעה ומידי פעם שוקעת בדיכאון משתק. אבל זה בגלל שהיא אישה. היא לא יכולה סתם כך לצאת ולחפש גברים! הוריה סבלו ועבדו קשה כדי לאפשר לה חיים נאותים. הגאווה לא נתנה לה לרדת לשפל כזה.

דונה פלורנס, אימא של רבקה הייתה אישה מעשית. היא שלטה במשפחתה הקטנה ביד רמה. רבקה הקטנה ניסתה מידי פעם למרוד אך ללא הצלחה. איך את עומדת? תלכי זקוף! ליישר את הגב, את רוצה שתהיה לך גיבנת? אוכלים בפה סגור,  תורידי את המרפקים מהשולחן!

באותה תקופת מעבר בין ילדות לבגרות הייתה חשה מבוכה בנוכחות אנשים ברחוב, היא נעה בזהירות, כאילו חוששת למעוד, בטוחה שעיני כולם מופנות אליה, רק אליה...

הקטע הכי לא נעים היה להסתובב עם אמא בשכונה. כולם הכירו את כולם בעיירה הקטנה. בכל פעם שפגשה מכרים היא עצרה, הניחה את הסלים הכבדים על הרצפה, אחזה בשתי ידיה במותניה, והתחילה: "ראיתם את הבת שלי בתיאטרון? הבת שלי לומדת בלט אצל דונה מיקה! אתם יודעים," וכאן דונה פלורנס נהגה לרכון לעבר השומעים, "דונה מיקה למדה בלט במוסקבה, אצל הפרימה בלרינה ויקטוריה בכבודה ובעצמה!" היא עצרה לרגע כדי לשמוע את אנחות ההתפעלות של שומעיה ואז סיימה בטון של מנצחת: "רבקה התלמידה הכי טובה אצלה".

פטר הרים ראשו והביט בפניה. מצחה נטף אגלי זיעה, המסקרה השחורה נמרחה מבליטה את השקעים סביב עיניה. שפתיה רעדו קלות תחת מסכת החיוך. לפתע הציפה אותו תחושת ידידות עמוקה, הבין עד כמה היא יקרה לליבו. רבקה הביטה לעברו בחיבה, עיניה זהרו מהתרגשות. היא אחזה בידו של פטר ושניהם צעדו יחדיו אל חזית הבמה.

"בימי הביניים באירופה, האקולייד היה טקס מעבר שבו מוענק לאדם תואר אבירות. בדרך כלל על ידי טפיחת חרב על כתפיו. לטקס מספר צורות. בצורתו השכיחה המועמד לתואר כורע ברך מול איש המלוכה. אז מעניק האבירות טופח בעדינות על כתפו הימנית של המועמד עם צידה השטוח של החרב, מעביר אותה מעל ראשו וטופח על כתפו השמאלית. לאחר שעשה זאת, נעמד האביר והמלך מעניק לו את הסמל של מסדר האבירות אליו צורף." ( מתוך ויקיפדיה).