הבת

שוטר צעיר, חוקר משטרתי ישוב ליד שולחן משרדי חום, פורמאיקה. מצדו השני יושב אדם בא בימים. מקל תלוי מאחור. שיערו שיבה, פניו מלאי קמטים, מצח גבוה. מגבעת מונחת על השולחן. החוקר אוחז בידו מספר דפים:

"מר ישראל שיינפלד, לפני שניגש הלאה, המקרה שלך הוא מוזר, אתה מטריד דוגמנית צעירה, מסתובב באותם מקומות בהם היא מסתובבת: חופים, פאבים, מסעדות, עוקב אחריה, מתקשר אליה למספר החסוי, כאילו אתה חושב שאין אפשרות לאתר אותך, זו התנהגות לא מתאימה לאחר כמוך, יליד שנת 1924, יש לך כבר נכדים..."

חרמן זקן, חשב החוקר, ממש כמו אלה שמסתובבים בלילה בגנים חשוכים...

"טעות, אין לי בכלל נכדים, אשתי ואני הבאנו ילדה אחת..." ענה במבטא יידישאי שמקורו מפולין.

"גם אם אין לכם נכדים... לעקוב וגם להטריד ילדה בת 21, אתה מבין מה זה... חיפשנו אצלך בבית, מצאנו אצלך קירות שלמים מלאים בתמונות שלה בבגדי ים ובתצוגות אופנה, כל הפוסטרים האפשריים, ממש מוזיאון יא ריבונו של עולם! זה מה שיש לך לעשות..."

"מה נשאר לי כבר בחיים, אשתי הלכה לעולמה, אני מתנחם בזה שיש בעולם, א שיינע מיידלע כזו. רק רציתי פעם אחת להיפגש איתה כדי לומר לה משהו... וגם..."

"מה גם?"

"שמעתי שמדברת יידיש, רעדסט יידיש, אולי ננסה לראות מאיפה באו הורים שלה, אפעס..." צימצם ישראל את עיניו.

"אתה מבין את חומרת העניין סבא? אתה מבין שנכנסת כאן לצרות? יש מזל שהשומרי ראש שלה לא כיסחו לך את הצורה ובאמת היו יכולים, רק נתנו לך כבוד... בגלל הגיל. אחרי שהתפרצת לצילומים שלה בחוף הים. מה בכלל רצית לומר לה?"

"בסך הכל רציתי לומר לה "רעדן צו מיר א שיינע אסתר, רעדן צו מיר!, דברי איתי, ורציתי להראות לה משהו... ובאו הפרוסטע חייע האלו ותפסו לי בידיים החלשות שלי וישר קראו למשטרה... אוי א ברוך, ובדיוק רציתי לתת לה משהו..."

"את מה שרצית לתת לה אנחנו נברר." אמר החוקר ורשם משהו בדפיו.

"תראה אני אדם חולה לב, א קראנק (חולה) אני יש לי רק משאלה אחת, רוצה להיפגש עם אסתרק'ה המלכה. רק לומר לה וורט קטן... אני לא מזיק, אתה יכול לשאול את שכנים שלי ברמת גן, את בן הדוד של אשתי, אוי אוי, דינה, אישה שלי, איזה אישה טובה, מסכנה כמה סבלה בחיים שלה..."

"תראה, אנחנו מדברים עליך עכשיו, לא על כמה אשתך סבלה, עם כל האמפטיה, אני רוצה ללכת לקראתך ולשחרר אותך ומצד שני אני לא רוצה שתמשיך להטריד את אסתי גינזבורג למרות... למרות שהיא דוברת יידיש..." ציחקק החוקר.

"אני רק מבקש להיפגש איתה, אפילו בבית קפה. רוצה לומר לה משהו... אני מבקש שתמסור למיידלע הזאת א טייער שיינע..."

"תראה זה לא התפקיד שלי" התכווץ החוקר הצעיר בכסאו

"אני מבקש ממך, אתה רואה שאני אלטער מענטש... לא מבקש הרבה, דברו עם הגברת אסתר..." הפציר בו בקול רך.

"באיזו מחלקה שוכב ישראל שיינפלד?" שאלה הדוגמנית הצעירה בת שירות לאומי שעמדה בעמדת מודיעין בית החולים.

"במחלקת לב, קומה 3, חדר 32" ענתה, היא נעצה בה מבט נוסף "רגע את לא...."

"כן זו אני.." חייכה והלכה לכיוון המחלקה.

היא עברה בין החדרים עד שמצאה את מיטתו, אינפוזיה מחוברת לאמת ידו, הוא קרא עיתון יומי. כשזיהה אותה חייך והושיט את ידו בהתרגשות:

"א שיינע אסתר, סוף סוף, הרופאים אומרים שאני נחלש, הלב שלי לא עובד טוב..." אמר בקול איטי

"א ווס מאכסטען  ישרואל (מה שלומך ישראל)?" אמרה אסתי ביידיש צחה.

"דו רעדסט א גיט יידיש (את מדברת יידיש טובה)" ציחקק.

"באָבע און זיידע (סבא וסבתא)" השיבה, "למדתי את היידיש מהם"

הם שוחחו ביניהם שיחה קלה עד שאסתי הרצינה: "למה רצית להיפגש איתי, ישראל? אתה יודע שמאוד קשה להשיג אותי... והיומן שלי צפוף- א גאנץ קאלאנדער עווענץ"

"א זוי (אז ככה)"

בידיים רועדות הוציא הזקן מעטפה מאי שם, הידק אותה  אל ליבו:

"אני ואשתי, כלומר דינה, התחתנו אחרי המלחמה, נולדה לנו בת יחידה, לאה, היא הייתה חיילת, חובשת, במלחמת התשה היא נהרגה, בהפגזה, בבקעת ירדן... אין לי יותר ילדים, אבל הנה, אני רוצה לראות לך תמונה שלה ותביני..."

הוא שלף את התמונה.

אסתי התבוננה בתמונה, לבה התכווץ והחסיר פעימה: "בחיי, זאת אני, רק בצבעי שחור לבן וקצת תסרוקת מיושנת..."

"ובכל הזמן הזה..." לאט קולו

"ובכל הזמן הזה חיפשת בי את..." דמעה הדוגמנית וקרסה לכסא.