ובעת ההיא אין דירות להשכרה בעיר ירושלים. והנה מרת מעיין שלו, ריבה נאה וחסודה הקונה ידע והשכלה באוניברסיטה של הר הצופים ביקשה דירה לנפשה הסוערה. חיפשה אנה ואנה בדקה פה ובדקה שם ולא מצאה מנוח לנפשה כאותה יונה אשר שילח נוח לתור את הארץ לאחר שנסוגו מי המבול. ואולם לא ענף עץ זית הביאה מעיין במקורה, כי לא היה לה מקור להביאו, אלא שום כלום בצבע חום. אפס כי מחירי השכירות בעיר הקדושה היו שווים למחיר אונקיית זהב וכל גרגיר טיח סרוח ליהלום נוצץ.
והנה לאחר שנואשה מלמצוא דירות, התהלכה ברחובה של עיר תאניה ועניה ובוקה ומבולקה ופגשה בזקן אחד המוכר בחנות ספרים ושמו משה רפאל. וההוא גברא משמש בקודש בבית הכנסת לעולי איזמיר שהוקם בתחילת המאה העשרים בלב רחוב ירושלמי ובו הסתופף עוד מניין אנשים ס"ט דוברי שפת לע"ז אשר איוו להתפלל אך בימי שבת וחג. ודיברה עימו על מנת לקנות ספר לימודים ותוך כדי שיחתה גילתה שקרוב משפחה רחוק הוא מצד אביה ובד בבד שחה מצוקתה על חוסר בדירות להשכרה בעיר הקודש.
וההוא גברא ניצנץ רעיון בראשו כאיילת השחר העולה מעל הרי אדום בואכה עציון גבר ואמר ליה לעלמה הביאי מזרון ופנס וקבעי מקומך אצלנו בבית הכנסת שהרי לא חסר מאום ואף מקלחת הייתה בו כיוון ששיכן את מעונו של הגבאי חיים יוסף פרנקו עליו השלום, שכן אין אדם נכנס שמה לשוח תפילתו בימי החול ובשבת והרי אין תפילת החול כתפילת השבת או החג. וההיא אמרה הרי אין אני אוחזת באורח חיים דתי וכיצד אשום ראשי שם וכיצד אביא בחורים להתרועע?. השיב לה הסירי דאגה מליבך שכן בעזרת הנשים תוכלי ללון ובשעת התפילה היי כאחת המתפללות.
ובמה אשלם? שאלה והשיב שתכבד את רצפות בית הכנסת בדלי ובספונג'דור ותנקה בתי האסלה ותיתן תשלום דמי החשמל בחיקה וכן אפיית מיני הבורקיט"ס והפסטליקוס לציבור.
נחתם ההסכם בתקיעת כף והריבה מעיין העבירה חפציה לבית הכנסת הקט וקבעה מקומה בעזרת הנשים אשר מאחורי עזרת הגברים ובאמת שמה מזרון ופנס ומחשב לפטופ והתקינה המטבח והתנור והשירותים ומידי יום חמישי כיבדה הרצפות בספונג'ה ובסמרטוט וציחצחה ההיכל והדליקה הקראיו"ת ממש כאותה צדקת לונה לה חסידה עליה השלום שהייתה משמשת בקודש בבית כנסת יגל יעקב לפני שמונים שנה. ויצתה מעיין בסכום זעום של דמי שכירות והסירה אנחה מליבה
ואכן בשבתות נתחזתה כאחת המתפללות ולאחר מכן הייתה יוצאת אל רחובה של עיר לרקד ולחולל בבתי הדיסקאטקי"ן הפזורים זעיר פה וזעיר שם.
ולרוע המזל שכח משה רפאל כי לפני עשרים שנה לערך נתן מפתח בית הכנסת למקובל רבי אריה ליאון בג'איו שעקר לתל אביב והנה בערך בלילה של השבוע השלישי, חכך בעדתו והחליט לעלות אל עיר הקודש על מנת לשבר פיו בתפילה ובתחנונים ולערוך תיקון חצות לזכר החורבן, ובאמת בחצות הליל קירקש מפתחו במנעול בית הכנסת כי רצה לומר תיקון חצות על חורבן בית מקדשנו ובדיוק מרת מעיין שבה מבית העינוגים לבושה שמלת לבן כולה וחישבה לשטוף פניה שנצרבו מאימת עשן הסיגריות וההוא גברא הדליק האור והנה נגלתה לפניו מעיין כמלאך לבוש לבן וההוא גברא נחרד ליבו לעומתה וצעק: ברושה! ברושה! (שד) אדיו סנטו!
וההיא אחזה בה תבהלה ונתחמקה דרך הדלת הצדדית אל החצר ולא ידעה את נפשה וההוא גברא נישק את ספר התורה ואמר פעמיים שמע ישראל ונחרד ורץ אל בית משה רפאל ואף העירו משנתו כשהוא מזועזע עד עמקי נשמתו.
פורקה סטאס טימלאנדו?(למה תרעד?) קרא משה רפאל בראותו את המקובל הרועד מול מיטתו.
אל גוארקו! אל גוארקו בבית הכנסת לבוש בגדי לבן! ציעק לעומתו חכם בג'איו.
השיב משה רפאל: מלאך השם צבאות ראית והוא עטוי לבן כהינומה, חזית בכנסת ישראל שליונה נמשלה והסר דאגה מליבך כיוון שהגעת לדרגה רוחנית טמירה ועליונה. ומאי שנה כנפי יונה משאר עופות? משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר בתהילים "כנפי יונה נחפה בכסף .." מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהן.
כך הפיס משה רפאל את חכם בג'איו בכנפי יונה, אך לא את דעתה של מעיין אשר נאלצה לנדוד כיונה אשר לא מצאה מנוח לאחר המבול.
