אלברט

מחה זיעה ממצחו וממעט שיער השיבה שלו, הוא סחב את סל הקניות אל הקומה הרביעית, פתח את הדלת והניח אותו בסלון.

נחמה לקחה את הסל לכיוון המטבח, הושיב את גופו השברירי על הכורסה הפרחונית, באצבעותיו הגרומות הוציא סיגריה הצית אותה ושתק.

"אלברט, הכדורים..."

אבל הנה, יש לו נחת, משה קצת הסתדר, אמנם נשאר פרא אדם, אבל הכיר את ניקול הבת של דודי, זה שיש לו בסטה בשוק, יצא איתה כמה חודשים והם עומדים להתחתן בעזרת השם. דווקא בלי עין הרע ניקול חתיכה, הולכת עם בלונד, אבל זה בלונד מחומצן, נו שתהיה בריאה.

הוא לוקח את בקבוק העראק מהמזנון ומוזג לכוסית, רק  כוסית קטנה. לא גדולה, מכסה את הראש עם היד, מברך ושותה קצת. מביט על התמונה של אבא, אחחח מסעוד היה סוחר גדול במרוקו. כאן רק סבל, בא וכולם סידרו אותו ובסוף הפך למטאטא רחובות.

מתקשרים מהדפוס ואומרים שמשה צריך לאסוף את ההזמנות עד מחר, החתונה בעוד חודש בעזרת השם וצריך למהר.

"אלברט, לקחת את הכדורים שלך?" שומע קול מן המטבח.

אה כן... הם בקופסה שבמגירה.

"אבא, למה אתה לא מדבר עם אף אחד?" אומרת הבת סימה.

הוא שותק

"תשמח, משה מתחתן אבא..." משיבה והמבט שלו אל הכניסה:

הנה הבנים של עמרם מגיעים, קובי ואיתן. האחד דומה לשני. אין להתעסק איתם. מדוע משה הזמין אותם בכלל?

"תסתום את הפה יא מניאק" דודי של הבסטה, אבא של ניקול קם ממקומו, מבט של רצח, הוא מנופף באגרופו מול קובי. שנייה לפני כן עבר לידו והחווה כלפיו סימן של אצבע משולשת.

"אם תיגע באחי, רק תיגע בו, יהיה לך עסק איתי... אני מפרק אלף כמוך!" צועק אחיו איתן שעומד מאחוריו.

דודי לא יוותר על הכבוד שלו. הוא שולח אצבע ונוגע ככה, בחזה של קובי. קובי נוגח בדודי שנופל לכיסא.

"יא בני זונות!" צורחת ניקול, משה מנסה להרגיע אותה, אבל דודי מוציא אותו משיווי המשקל שאומר לו:

"תראה איזה אפסים הבאת לכאן, בחייאת עיוני, ממש כמוך יא אפס..."

המבט בעיניים של משה משתנה, אמנם הוא חתן שליבו רחב עתה, אבל הוא חי ביומיום ולא בחתונה.

אברהם, הבן של דודי תופס את קובי בשתי זרועותיו ודוחף אותו מהשולחן.

"משה תעזור לי, החרא הזה הורג אותי!"

מכאן ואילך גלגל השלג מתגלגל ואין מי שיעצור אותו.

אלברט יושב בשולחן הכבוד, מקופל כמו קיפוד. לא סיגריה, הוא לא יקח עוד אחת, לא עכשיו. הנה הנה החליפה של הבן שלו מתלכלכת במיץ שנשפך עליו. יא רבי, יא רבי, מה כבר ביקש? שמשה יהיה בנאדם? הוא אתחתן ברבנות בזמנו לפני חמישים שנה והשמחה הייתה גדולה ועכשיו עם כל הלוקסוס הזה השמחה הופכת לזוועה, זוועה... איזה שולחן כבוד ואיזה נעליים.

"אלברט, הפנים שלך לבנות, אתה חיוור תשתה משהו!" ממלמלת נחמה, הדמעות יוצאות לה מהעיניים.

"נחמה, נחמה, בואי נלך מכאן..." אומר והקול שלו רועד.

נחמה צוררת את התיק, נאנחת, הם קמים בשקט, הרגליים שלו רועדות אבל עושות את הדרך אל מחוץ לאולם. אל מחוץ לקטטה הגדולה ברחבת הריקודים.

יוצאים אל האוויר הלילי הפתוח. מזמינים מונית. כשהמונית נוסעת הם רואים ניידת משטרה מתקדמת לכיוון שממנו באו. כשהצ'קלקות של המשטרה מסנוורות אותם נחמה מסתכלת באלברט ורואה דמעות יורדות מהעיניים שלו.

קרני השמש של הבוקר חודרות אל חדר השינה. נחמה קמה, מנשקת את התמונות של אבא ואמא והולכת למטבח בכדי להכין את ארוחת השבת. אלברט עדיין במיטה.

"רגע, בדרך כלל הוא קם לפניי..." אומרת לעצמה, רגע לפני שהיא בוררת את השעועית שהושרתה במים.

הטלפון בחדר מצלצל. רגע אחד

"אלברט תענה לטלפון, אלברט..."

אין תשובה, היא ניגשת לחדר.

"אלברט, אלברט, קום אלברט, כבר מאוחר!" מנענעת אותו.

"אלברט?"

"אלברטטטטטטט!!!!!!!"