שכינה- חלק ב' ואחרון

פרק 7 – בבניין הטלוויזיה

האם השכינה היא יהודית או אוניברסאלית?

מבלי משים נקלענו מקס ואנוכי באותו הזמן לאותו מקום, בניין חברת הפקות טלוויזיה גדולה.

מקס היה בדרכו לצילום תכנית דוקומנטארית שכותרתה "השואה- היבטים של שכינה נפקדת".

אני הוזמנתי לאייטם חדשותי תיעודי על התערותו של אדם יהודי צעיר חוזר בשאלה בתוך הוויית החיים של העולם החילוני.       

מקס (מול מצלמות חברת הפקה עבור ערוץ 8 ):"....עברתי את שואת היהודים הגדולה ביותר אי פעם ,זוועות חד פעמיות שגם השטן בכבודו ובעצמו לא מצליח תמיד להמציא....."

אני (מול מצלמות תכנית הבוקר של ערוץ 10):".... אני מבית חרדי ואחרי דורי דורות של אנשים אדוקים במצוות וגדולים בתורה אני חש ששברתי שרשרת חזקה , לא קל לי , אבל יותר קשה לי להמשיך ולחיות בשקר....".

הצילומים הסתיימו עבור שנינו בזמן חופף. איש מאיתנו לא "שיחק" תפקיד מכריע בצילומים. מקס,שציפה ליום ארוך,הבין תוך כדי כי הוא רק אחד מיני רבים בתחקיר ואני איישתי פריט צילום קצר שמוצה תוך מספר דקות.  

בדרכנו החוצה נפגשנו במבואה של האולפנים ונדנו בנימוס בראשם זה לזה כשלפתע נזכרתי ושאלתי את מקס: "מה שלומך?" .

הוא הביט בי ,מתאמץ להיזכר ומעלה חרס בידו.

למען האמת גם אני איבדתי לפתע את בטחוני וכבר לא הייתי סגור על כך שישנה היכרות משכבר.

מה שלא יהיה, מקס התניע תהליך והציע כי ננסה להיזכר על כוס קפה,עיתותיו היו בידיו והוא קיווה כי זה גם מצבי, יצאנו מהאולפנים.

בחלוף דקות הליכה מועטות בשמש הלוטפת נכנסו לאספרסו בר נחשב.

פרק 8 – יובל פותר בעיות

בספר שמות, הרעיון המכונן של העם היהודי איננו קשור למשפחתו של שבט זה או אחר, אלא להימצאותו של אלוהים בתוך החברה. התורה מכנה גישה זו בשם שכינה.

קבוצה של שרצים בכיכובם של נדל ארסי, עכבישים בגדלים שונים, עקרבים ושאר "מרעין בישין" אכלסו את הרהוריו של יובל,  שגברו עליו בשעת "רגיעה" של נים לא נים.

נוסף לדינאמיקה הכבירה של הרמשים השתרבבו מעת לעת אנשים מאובקים, מחוקי פנים ועטויי כאפיות.

הללו היו יוצאים ממחילות באדמה ומתיזים מגופם אש וגופרית על סביבותיהם.

את התפאורה העשירו גם לשונות של אש שהיו פורצות מהקרקע ו/או נוחתות מהשמיים.

יובל חש מחנק הואיל וחש חוסר יכולת להניע את רגליו וכתוצאה מכך חשוף לאיום פגיעה אפשרי על ידי כל אחד מהגורמים המוזכרים.

עננים לבנים התנהלו בשמיים בחוקיות מסוימת ,עננים מפותחים שליוו את  חזיונו והיוו חלק מהמראה הכל כך מאיים .

חרדות הציפו אותו והצורות השונות שראה המירו את קוויהן למתוויםשל דמויות אנוש, עם פנים ,חלקי גוף וקולות שקטים של מלמול שנשמע כמו "...מחזור הסחר חסר ויוצר מחסור חריף בסחוג...".

מקץ מספר שניות התפזרו הדמויות לכל עבר ואז התערבבו ב"זירה" מראות פרחים לבנים עד שקופים  שלבשו ופשטו דמויות של גופות חיוורות ובמהלך המטמורפוזה עברו תהליך של קמילה אל הקרקע במוות סופני.

קול חזק של אדם העיר אותו לפתע מהזוועה, היה זה קול דובר עברית משובשת במבטא זר.

יובל פתח לרווחה את התריס שהיה מוגף חלקית .

הוא גר שנים רבות בבית חד קומתי, בשכונה "נחשבת" בצפונה של העיר שכשהוקמה איש לא שיער כי תשיג מעמד שכזה.

מבעד לפתח היה יובל צופה כעת בבחור האסיאתי , "בן הלוויה" של מקס.

הבחור היה נתון בשיחה נזעמת עם בר שיח שבעברו השני של קו הטלפון.

הוא עמד מחוץ לתא טלפון ציבורי המוצב מול פתח הבית של יובל.

למרות השפה המשובשת הצליח יובל להבין פרטים מהשיחה והוא נדרך שכן ניסיונו הרב עזר לו להבין כי מדובר בתכנון של מעשה לא חוקי כלשהו.

הוא התעשת מייד והתקשר לחבר משכבר הימים מ"השירות" ומייד בהמשך הוא שם פעמיו אל הדלת ,לא לפני שאחז ציוד מקצועי לריתוק יריבים ואז יצא מהבית לכיוון האסיאתי.

הוא החריש את צעדיו  כפי שתורגל במשך עשרות שנים למען שמירה על גורם ההפתעה והצליח להפתיע את הבחור שכלל לא הספיק להתנגד ליוזמה.

פרק 9 – ג'ולי מתמודדת במספר חזיתות

השכינה גלתה עימנו לכל מקום שעם ישראל נמצא, והיא מרגשת בצערם של ישראל והיא אימנו הקדושה שתמיד מבקשת עלינו רחמים שנאמר :"בכל צרתם לו צר".

אשר מת!!! ג'ולי גלתה זאת באקראי בקוראה כדרכה את עמוד הפטירות של העיתון .

החלטה גמלה מייד בליבה לברר את נסיבות המוות שכן מאז פרידתם היא לא הייתה לגמרי שלמה עם נסיבותיה.

פינה חמה הייתה עדיין שמורה לו אצלה והיא ביצעה מספר התקשרויות עקיפות על מנת לברר את הפרטים לאשורם.

נודע לה כי אשר התדרדר לטיפה המרה עקב כאבים עזים שהסבה לו נכותו ובכלל הוא הפך לא זהיר באורחותיו.

המסקנה מבחינתה, למרות שלא היה לכך אישוש בידי גורם רשמי, הייתה שאשר ,בדרך זו או אחרת, נטל את חייו בידיו על מנת לסיים את ייסוריו.

ג'ולי חשה אשמה רבה ואף געגוע .

היה בה קונפליקט פנימי על שעשתה מעשה שהאמינה כי לא הייתה צריכה לעשותו, רגש מעיק של נקיפות מצפון, היא ממש לא ידעה את נפשה מרוב צער ואשמה.

מצב רוחה היה ירוד וזה ליווה אותה לאורך מספר שבועות בעוצמה רבה.

תחושת הרווחה הנפשית שלה הייתה קשה ותפקודה הגופני והחברתי היו במצב של כשל עמוק.

היא חיפשה דרכי התמודדות ובין היתר השקיעה עצמה במשטר של עבודה אינטנסיבית אפילו יותר מהמקובל אצלה עד שבחלוף מספר שבועות חשה הקלה .

זה לא החזיק מעמד זמן רב, בסופשבוע אחד הופיעה בבית המלון חבורה של 5 צעירים.

החבורה הרעישה עולמות והפכה על פיהם את הסדרים התקינים.

חדרניות הוטרדו ,לקוחות התלוננו והקב"ט שקל צעדים.

ג'ולי גמרה אומר להתחקות בסתר אחרי מהלכיה של הקבוצה.

תחילה היא צפתה מרחוק באמצעות מערכות הטלוויזיה במעגל סגור של המלון.

היא ראתה אירועים לא נעימים במסדרונות , היא ראתה את החבורה מעמיסה מכל הבא ליד בשקיות גדולות בחדר האוכל , היא הייתה עדה לוונדליזם בשטח הבריכה, היא נאלצה לצפות בעקירה שיטתית של צמחייה בעציצים בפינות בתוך המלון ובשטחים הפתוחים.

איכות התמונות הייתה מספקת על מנת לזהות את הפעילות הנלוזה אך לא את תווי הפנים של חברי הכנופיה מה גם שהצעירים התהלכו חבושים בכובעי מצחייה.

ג'ולי קיבלה החלטה להגיע אל החבורה על מנת להתעמת איתה ולהעמיד אותה על מקומה.

בשעת טרום בוקר, לאחר שהניחה כי כל אנשי החבורה ספונים בחדר, היא באה עם הקב"ט ונקשה על הדלת.

היא חזרה על הפעולה פעמיים ומשלא נענתה שלף הקב"ט את מפתח המאסטר ופתח את הדלת .

"החבר'ה" התעוררו לאיטם משפשפים את עיניהם בתימהון אך דווקא ג'ולי נרעשה יותר מכולם

משזיהתה בחבורה באופן מיידי את הבן שלה, גיא.

גיא, פרי האהבה המוקדמת שלה ושל אשר המנוח במערכת שתמה זה מכבר ותוצאותיה הטראגיים הרעישו את עולמה.

פרק 10 – אברהם לייב מגלה את העולם האמיתי (ואולי לא)

"לילה אחד התחולל רעש נוראי ליד דלת הבית של זוג נשוי, מתוך סקרנות קם הבעל ופותח את הדלת, רואה מולו 2 מלאכים, הם מביטים בו ואומרים: "באנו לקחת את הנשמה שלך!" אז הבעל מסתובב לכיוון המדרגות וצועק : "נשמה בואי תרדי, באו לקחת אותך".

דמות של מלאך בקטעי סלפסטיק שעשעה אותי מאוד בחלומי.

המלאך היה מצויד בזוג כנפיים וספק עף, ספק התהלך, אבל לא הפסיק להיתקל בעצמים בדרך וליצור תוהו ובוהו תוך השמעת הברות מקוטעות ובלתי ברורות כגון:" מועצת הלול זה מינהל מקרקרי ישראל" .

לאחר פרק זמן קצר ,בשיאה של ריצה מהירה, התנגש לפתע המלאך בגזע עץ עבה ועוצמת רעש המכה גרמה לי להתעורר משנתי, שטוף זיעה.

מבולבל משהו הבנתי כי מקור הרעש הוא העיתון היומי המוטח דרך קבע ובעוצמה אל דלת הכניסה שלי.

קמתי לפתוח את הדלת, לקחתי את העיתון ומייד איבדתי פעימה ,נרעש מהכיתוב בכותרת ראשית :"נחשפה פרשייה חמורה" ובכותרת מישנה:  " שניים נעצרו ברגע האחרון טרם שעלה בידיהם לבצע פיגוע רב נפגעים בלב ריכוז אוכלוסייה הומה אדם " מתחת לכותרת ראיתי את תמונת הצעיר האסיאתי ולצידו באופן מרעיש ומזעזע את תמונתו של מקס – "היהודי הקשיש והסימפטי".

עיניי ירדו אל מתחת לכותרת המשנה ובגוף הכתבה קראתי את הדברים הבאים :"לאחרונה הותרה לפרסום פרשייה ביטחונית חמורה שהתחוללה בארץ לפני מספר חודשים.

במסגרת הפרשייה עצרו כוחות הביטחון אדם ממוצא אסיאתי שהתגלה כמוסלמי שהגיע לארץ מסרי לנקה הרחוקה.

מתברר כי במדינת המזרח הזו מצוי מיעוט מוסלמי והבחור הנמנה על מיעוט זה החליט להגיע לארץ, למקום שהוא השלישי בהיררכיית המקומות  הקדושים למוסלמים- ירושלים.

הוא נהג להתפלל במסגד ולימים נוצרה בו הזדהות עם  גורל העם הערבי הפלשתינאי כפי שלמד עליו מפיהם של מטיפים קיצוניים באותו מסגד .

לאור זאת וכהמשך ישיר להכרתו, גמלה בליבו ההחלטה לבצע פעולת טרור כנגד יהודים.

באופן מוזר הצליח הבחור "לשפר עמדות" משהתוודע יום אחד לאדם שהתחזה ליהודי זקן עולה מארה"ב ,די במקרה למדו השניים זה על זה ואז גמרו אומר לאחד כוחות בדרך למשימה השטנית".

המשכתי לקרוא בעיניים זגוגיות אך התקשיתי להתרכז ולמרות סקרנותי הרבה הנחתי את העיתון בצד. 

פרק 11 – תחנת הרכבת

שכינה-"שם זה של "שכינה" הוא שם אור שברא אלוהים למעלה עם כמה אורות קדושים רוחניים שהם למעלה ממדרגת המלאכים הנקראים בשם המקובלים "ספירות". ואי אפשר לשום שכל אנושי לציירם בדעתן והנה ברצון

ה' העליון יורד חלק אור מן האור זה למטה בעולם הזה ושוכן בישראל ובית המקדש".

באחת מגלישותיי באינטרנט גיליתי מודעה באתר שידוכים-

"פרטים אישיים:תאריך לידה: 01.01.1987 אני: גבר, שם בדוי-"עמית רומם",   גר/ה באזור המרכז, מטרת הקשר: ידידות, מצב משפחתי: רווק, שלחו לי הודעה, צ'ט,שלחו לי לב חינם, הוסיפו למועדפים ,קצת על עצמי ועל מי שהייתי רוצה להכיר-"היי, אני חרדי בן 21 מבני ברק, רוצה להכיר בחור לקשר, גובה מטר שבעים, שיער שחור, עיניים חומות, רזה, זקן מטופח. אם אתה מעוניין תשאיר לי הודעה,  אני רוצה לפגוש, אני רוצה להכיר: גבר,טווח גילאים מועדף: 18-30".

הצטערתי מאוד עבור הבחור כי מי כמוני ידע כמה תעצומות נפש נדרשות לאדם שהוא כה חריג בעדה החרדית.

בשעת אחר צהריים מאוחרת, ערב יום העצמאות, ניחתו ,על ראשי הגלוי, צעקות רמות בשפה הרוסית.

באותה שעה הייתי עושה דרכי אל עבר רציף 2 של תחנת הרכבת בעיר הדרומית. אמרתי  לעצמי בצחוק שזה מזכיר לי את "הכלבה הזאת"- רות ויילר והמשכתי ללכת.

זיהיתי את "הבחורה", צעירה במחצית שנות השלושים שלה, עצבנית למדיי , ילידת חבר העמים העונה לשם יוליה.

הצעירה אושפזה בעבר, לא אחת, במוסדות פסיכיאטריים.

הבטתי בה והופתעתי לגלות , בפעם הראשונה, קווי דמיון מפתיעים לג'ולי.

אור חזק מאוד מפנסי עמוד התאורה שטף את רחבת הרציפים ומספר דמויות כהות השתלשלו בחבלים מקצהו העליון של העמוד.

היה זה תרגול בלבד כפי שהצהירה מערכת הכריזה של התחנה מידי מספר דקות אך אני נרעשתי ונדרכתי.

יוליה הפתיעה בהפגנת קור רוח שלא תאם את ה"מוניטין" שלה ופלטה לעברי בשלווה : "תירגע, הכול  בסדר".

היא אף הגדילה לעשות והזמינה אותי לקפה בקפטריה של התחנה.

משומקום הופיעה לפתע גם ג'ולי בכבודה ובעצמה וברכה אותי בשמחה.

היא התעלמה מנוכחותה של יוליה:" שלום אברהם, מה אתה עושה כאן? איך מתקדם התהליך?", היה זה מקבץ של שאלות פתיחה מנומסות ששימש כהקדמה למידע שיובל מסר לה ושהשתוקקה לעדכן אותי בו .

לא רציתי לחסום אותה בדהרתה ועל כן עניתי קצרות: "אני נוסע לעמוקה לחפש את השכינה".

יוליה נדרכה ,ג'ולי לא הייתה בהקשבה והיא מייד הפליגה עם הסיפור : "תקשיב, מה שלא פורסם בשום מקום זה שמקס לבש זהות לא לו ומלבד שמו לא היה אף אחד מהפרטים בהם הזדהה אוטנטי.

למעשה הוא היה הבן של קצין אס אס גרמני ,שהיה פעיל בחיסול יהודים בשואה וחש כי מלאכת השמדת היהודים הסתיימה מוקדם מידי.

האב המשיך להטיף את תפיסתו בשקט בחוגים בהם פעל ,בשנים של אחרי המלחמה, ואף הוסיף ותכנן "תוכנית סופית" משלו.

לצורך העניין הוא עזב בתחילת שנות ה-60 את גרמניה לאחר שחי בה שנים בזהות בדויה והגיע לברוקלין  ,הפעם כ"יהודי ניצול שואה."

הוא הצליח לחדור למעוזיה של אותה חברה יהודית שהורכבה בעיקר מניצולי שואה זה מקרוב באו .

לאורך השנים הוא המשיך להנחיל לבנו,מקס ולמספר אנשי סוד את האינדוקטרינציה הנאצית עד שבאמצע שנות השבעים הוא מת מדום לב .

הבדיחה מספרת שהוא נכנס לתפקיד היהודי בצורה כל כך מושלמת עד שזה קיבל ביטוי אפילו באוכל המזרח אירופאי שהיה צורך בכמויות עד שזה הרג אותו כי, כידוע, חמין, כבד קצוץ , רגל קרושה וברווז צלוי הם מתכון בטוח לסתימת עורקים והעלאת רמת הכולסטרול "הרע" וזו הייתה ,כביכול, הסיבה האמיתית להחלטתו של בנו לנקום ביהודים . 

מקס, כאביו, ידע כיצד לחזק את אחיזתו בקהילה, הוא השתתף באירועים , פקד את בית הכנסת בחגים, היה חבר מכובד בקהילה ואיש לא חשד בו ולו לרגע.

מקס היה "מפגע בודד" בפוטנציה עד שנפגש עם הבחור מסרי לנקה והחליט להוציא לפועל את מה שבנו השניים במסגרת מפגש האינטרסים".

הקשבתי בסקרנות והבנתי כי ללא ספק היו מזל גדול ומקריות רבה בתפיסה (או שלא) באשר הבחור האסיאתי היווה חולייה חלשה ומשנתפס מייד החל "לזמר" .

יוליה פלטה אנחת רווחה ו"תודה לאל" ואז פנתה אליה ג'ולי, פרשה את זרועותיה וחיבקה אותה חזק.         

פרק 12 – תחנת הרכבת +אפילוג

בעיצומו של יום העצמאות של מדינת ישראל האירו את השמיים זיקוקים בשלל צבעים, מפגן מרהיב המסמל מדינה חזקה, שמחה ומבוגרת, מדינת רוב אזרחיה.

היה זה יום בשנה בו מציגים מצגים רוויי נחת על הישגים שהושגו ורוקמים חלומות על עתיד ורוד  .

הייתי עד למחזה סוריאליסטי של קרונות רכבת ישראל שרויים בעלטה המופרת לאורך דקות ארוכות על ידי הזיקוקים מרהיבי העין

ערן, מנהל סניף הבנק,היה ישוב בקרון השמור וכיפה סרוגה קטנטנה על ראשו.

הוא קיבל במאור פנים את ג'ולי, את יובל ואותי ומייד הפתיע אותנו בבקיאותו:" אני מודע לקשרים המתקיימים ביניכם במימדים נוספים מעבר לידוע לכם. לא אעמיק בסוגיה כי הקשר האמיתי הוא רוחני ואינו ניתן לפריטה למרכיבים חומריים.

הקשר הוא צורך עולמי וחכמינו לאורך דורי דורות השכילו להגדיר תהליכים רוחניים של קשר. תמיד יימצאו בקרבנו "חכמים" המקפידים לנכס את כל הניסים לטובת העם היהודי וגם אני מאמין שמעמדנו בקרב הגויים צריך להיות רם ונישא.

יחד עם זאת, הציווי האלוהי מקיף את כולם והוא מאיר כשכינה.

האור הזה שוכן בישראל בבית המקדש ובשאר מקומות מקודשים לכן הוא נקרא בשם "שכינה" והוא רוחני מאוד, הוא חסר צורה ודמות ואין אדם שיכול לתפוס אותו במחשבתו ולצייר מהותו בשכלו.

האור נקרא "שכינה" כי הוא גבוה מאוד ,הרבה יותר ממדרגת המלאכים באלפי ורבבות מדרגות, הוא מתייחס לאלוהים והתפיסה הדתית גורסת שחלק האור הזה שוכן בישראל ,בבית המקדש ובכל מקום שגלו ישראל, לשמירתם.
כפי שיכולתם כולכם לראות בזמן האחרון- האנשים, המעשים וההתכוונויות אינם תמיד כפי שהם נראים בתחילה ובוודאי שפעמים רבות הם אינם מובילים למטרה אליה התכווננו מלכתחילה.

לכן כולנו ,גברים ונשים, דתיים וחילוניים , יהודים ושאינם יהודים , זקוקים לאור שיוביל אותנו , להארה שתבדל אותנו מזה שתלוי אך ורק באינסטינקטים או בהוראות הפעלה.

האם זו השכינה? האם זו מצוות אנשים מלומדה אחרת כלשהי המשויכת לעם אחר? האם זה מקור של אנרגיה קוסמית שמושרית עלינו בחסותו של גורם שמימי שאינו מוכר לנו? לעניות דעתי , זהות המקור פחות חשובה, הדבר שהכי חשוב לנו הוא יכולת הלימוד העצמי לצורך הסקת מסקנות שתשרתנה אותנו ואת הסובבים אותנו במדויק ותסייענה בידינו לדעת לזהות את העומד מולנו , אך חשוב מכך לזהות, לדעת ולהכיר ... את עצמנו.

הרכבת הגיעה לתחנה במרכז ומרבית בני החבורה ירדו מהקרון וניפנו איש איש ליעדו.

אני נשארתי בקרון מאחר וגמרתי אומר להמשיך לעמוקה- קברי צדיקים.

פרק 13 עמוקה קברי צדיקים 2400

הייתי סקרן לנסות ולפרש את האות שקיבלתי באותה נסיעה בה הייתי שרוי בבלבול עמוק באשר לזהותי.

גם רציתי לחבר את הרוחני והגשמי שספגתי בתקופה האחרונה ועל כן ביקשתי לנסוע לעמוקה,אותו מקום בהרים המיוערים שממערב ומצפון לצפת בו יש משהו מיסטי ומלא קדושה

באוויר.

ידעתי שקברי הצדיקים שפזורים סביב עיר הקבלה המסתורית והגבוהה בערי ישראל מושכים מדי שנה מאות אלפי יהודים שמבקשים להתפלל ולבקש ברכה משמים.

בארץ ישראל מוכר פולחן מקומות קדושים עוד מהעת העתיקה ועובדה זו חיה איכשהו בשלום עם הפסוק "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" למרות שדעת המקרא מתרחקת מהאנשת האל.

הרכבת יצאה לדרכה בשקשוק גלגלים ווירטואלי ואני שקעתי חיש מהר בשינה עמוקה ונטולת דאגות.

לא ידעתי כמה זמן עבר אך בפעם הבאה שעיניי נפקחו אל תוך מצב של ערות מצאתי את עצמי ברכב משפחתי גדול מסוג "ואן" שבעליל ידע כבר ימים טובים יותר.

על פי צליל המנוע זיהיתי את הרכב כרכב המשרת מידי יום ביומו את משפחתי הגרעינית.

"אברהם לייב, אתה ער"? שמעתי שאלה ביידיש וזיהיתי בקלות את השואלת- אימי, נחמה לאה.

עיניי היו עדיין עצומות למחצה אך באפי עלה ריח משכר של פרחים וכשהמשכתי ופקחתי את עיניי לרווחה ראיתי, ממש לידי, זר פרחים ענק וססגוני שגם החשיכה החלקית לא היה בכוחה לעמעם את יופיו המגוון. 

מקץ שניות נפניתי מהפרחים והתחלתי לסקור לאיטי את הקורה סביב.

מבטי נתקל תחילה ביער קטן של מגבעות החבושות על ראשיהם של גברים חרדיים שזיהיתי מאחור כשייכים לשבט הגדול שכלל את בני משפחתי הענפה.

ספרתי 6 גברים ו-4 נשים : בשורה הראשונה זיהיתי, לצד הנהג, את אבי, זרח וולף – שבחזיונותיי הוא הפך למקס, בן דמותו היהודי/נאצי, ירחם השם, ש"נתפס" על ידי כוחות הביטחון.

לידו זיהיתי את בן דודי,בן גילי לערך, חיים שלמה, שגוון עורו שחום משהו והוא נוהג לפלבל בעיניו עד כי צורתן צרה כמעט דרך קבע ולכן כנראה דמותו התמזגה עם דמותו של ה"אסיאתי המוסלמי מסרי לנקה" שהתכוון לסייע בביצוע פיגוע תופת.

דודתי, יוליה, ישבה בירכתי המכונית ובחיים האמיתיים היא שימשה כפקידה במלון משפחתי קטן בבני ברק.

"ג'ולי" לא הייתה קיימת במציאות ולמעשה היוותה "אלטר אגו" מוצלח של יוליה בחזיונותיי בלבד. כנראה שציפיתי להתפתחות אישיותית מעניינת של יוליה אלא שסיפור חייה היה קשה, היא עלתה לארץ מרוסיה בגיל 15 לערך ומייד החלה להיכנס ולצאת ממוסדות של בריאות הנפש.

כעת נהנתה מתקופה שקטה בעיקר בזכות מינון מדויק של תרופות.

"יובל מהמוסד" היה ישוב לימיני ישיבה דמומה ומצטנפת עם זקן שיבה ארוך ולא הזכיר במאום את דמות הגיבור מהחזיונות.

הוא היה ונותר יובל צבי טייטלבוים הסובל תדיר ממיגרנות קשות ,צורך תרופות חזקות ומתאשפז תדיר בבתי חולים על מנת לקבל טיפולים במכות חשמל .

לשמאלו ישב אשר, בעלה של יוליה , חי לגמרי ובניגוד למה "שראיתי," לא סבל מנכות , גם עדיין לא שלח יד בנפשו חו"ח. אשר ידע קשיים בגין מצבה של יוליה .

בשלב מסוים חדלתי מהביט על סביבותיי.

ידעתי שאחד הבנים של יוליה ואשר יצא לתרבות רעה והתנתק ולכן "ראיתי" אותו מחבל במתקני בית מלון יחד עם חברי כנופייתו.

את ערן, "מנהל הבנק",הכרתי והוקרתי , הוא היה דוד מצד בלתי ידוע , שיצא ל"תרבות רעה"  הסיר את הבגדים השחורים והמגבעת והותיר על ראשו כיפה קטנה וסרוגה .

נפשי הייתה נסערת וקרועה.

משהגעתי לערות מלאה הבנתי כי יעד הנסיעה "היה ונותר" עמוקה, קברי צדיקים ואפילו שעת ההגעה המתוכננת הייתה סביב חצות הליל.

החלטתי לתת לעצמי בפעם האחרונה סיכוי לחזות בשכינה ולמחרת היום "לשבור את הכלים" ולהכריז על התנתקות מהוויית העולם החרדי , במסגרת מעבר לדרך חדשה המאפשרת בחירה וקבלת החלטות עצמאיות.  

אחרית דבר

האמת היא שגיליתי את השכינה . גיליתי את עצמי ואז גיליתי אותה והבנתי.

הבנתי כי בכל אחד מאיתנו ישנה שכינה , עלינו רק ללמוד להתמקד ואז נוכל למצוא אותה בתוכנו לתועלתנו.

מצאתי את השכינה במקביל להחלטה שקיבלתי להעביר את חיי הבוגרים יותר במסגרת חופשית, מסגרת בה כולם מקבלים הזדמנות שווה- גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ללא התניה, ללא הפרדה וללא הדרה.