החבר שלי דן חלוק עלי בהרבה נושאים-לדוגמא: גישתי
ההומאנית יותר גורסת כי קיימים לא מעט אנשים בעלי "אור
פנימי" ואילו דן ,שהיה מפקד בכיר בחיל האוויר, חלוק עלי
בנושא וטוען כי:"רק למקררים יש אור פנימי".
לפני חודשיים טיילתי איתו והסתובבנו בספארי ברמת גן.
תארו לעצמכם מה היה לו הכי חשוב לומר:" תאמין לי" הוא אמר
"כולם כאן חיות", אמר ולא יסף... כמעט.
המשכנו את המסלול ונכנסנו לחנות תיקים ומזוודות מתוצרת
עצמית.
החלטתי לרכוש לעצמי מזוודה שכן התעתדתי לטייל בדרום הארץ.
פניתי לקבל את עצתו של מנהל החנות- מר שימי דן.
"שם כל כך מתאים" חשבתי לעצמי , "שמה של הקופאית יהיה
לבטח בר קוד או משהו בדומה".
יצאתי משם עם מוצר ברמה גבוהה המיוצר מסקאי אמיתי.
מספר ימים לאחר מכן עליתי , כמתוכנן , על אוטובוס של "אגד"
ושמתי פעמיי לכיוון הישוב המדהים "מצפה רמון" המוצף באוויר
צלול, מדרון תלול ואלפקות יורקות.
באוטובוס לא יכולתי שלא לראות, תלויה מעל לנהג, את תפילת
הדרך מודפסת על קלף מובחר , נתונה במסגרת דקה, מכוסה
זכוכית, כאשר בתחתית צרף את חתימתו הרב של אגד -הרב קו.
בתום מספר שעות של נסיעה נעימה נפלטתי אל מול הכניסה
למלון המהודר של רשת "ישרומל" הנקרא "פונדק המכתש" .
המלון נראה מאוד משפחתי שכן בקבלה קיבלה אותי בחורה
צעירה שלאחר תהליך ההרשמה העבירה אותי לאימה שאמרה לי:
"ברוך בואך לפונדק" אז הבנתי כי היא האם הפונדקאית.
האישה הייתה ממש חייכנית אם כי שמתי לב שהיא מאוד סבלה
מהאוויר הקר שמפזר המיזוג המרכזי.
רק בהמשך הבנתי את הסיבה לכך כשהיא הזדהתה בשמה –
קרלה.
קרלה לקחה אותי לסיור התמצאות קצר במתקני המלון.
באופן מוזר התחלנו במספרה שהתברר לי שהיא אך נחנכה
בבעלות חדשה של איזה ספר הסובל משיגעון גדלות.
מספר מאפיינים העידו על כך: ראשית שם המספרה-"קוקו
ברמות",
שנית – הכיתוב "אצלנו החלקה יפנית איננה החלקה על סושי"
שלישית - "החלקה ברזילאית אצל אליס (המתחרה) תעשה לך
ראש קרח ואחריה תוכלי רק לעשות החלקה על הקרח.
נרעש ממחזה האימים שהייתי עד לו נלקחתי אל הבריכה .
שם צד את עיניי שלט קטן שפרסם בזו הלשון: "כל הנשים
המבוגרות-בואו בהמוניכן לבריכה המחוממת- גלי חום".
ויתרתי על התענוג ושאלתי את קרלה היכן אפשר לאכול, שכן בני
מעיי החלו לזמר.
"אוה" היא אמרה "שם, מעבר לפינה יש מסעדה גרוזינית שתיהנה
מאוד לשבת בה, היא נקראת:"תבשלי לי".
"אה, כמובן, איך יכולתי לחשוב אחרת" עניתי, משתנק.
החלטתי לוותר באופן מיידי על ה"נופש" ושבתי למרכז כל עוד
רוחי בי , אפילו העדפתי ללכת לעבודה בבנק כי זה היה אחד
הימים המפוצלים בו הבנק פתוח לקהל גם בשעות אחה"צ.
אחת הקולגות שלי, יועצת השקעות ילידת ברית המועצות
לשעבר, הייתה עדה למצב רוחי הירוד משהו ובניסיון להשיב את
רוחי שאלה אותי ומייד ענתה בחידודים על 2 חידות מצחיקות
מתחום ההתעסקות בשוק ההון:
1. "מהו יום האקס? היום שבו האבא בא לקחת את הילד
מגרושתו.
2.מה מדגים פלסטיקאי רוסי כששתלי סיליקון בידיו? חזה עתידי
או חזה סינטטי".
משם רק נפניתי להגיד שלום לחברתי, מלי, המתלבשת קצר
במיוחד ובהתאם מכנה את חצאיתה התמציתית בשם "מינימלי".
דווקא בביתי הדל חשתי תחושה של חופשה אמיתית, הייתי אדון
לעצמי, הפעלתי את מכשיר הטלוויזיה , הקריין בדיוק דיבר על
ברנרד מיידוף ,היהודי האמריקאי שניהל בנק השקעות, הפסיד
מיליארדי דולרים של לקוחותיו ונשלח ל-150 שנות מאסר.
בהמשך לאזכור הבסיסי ציין הקריין כי בגין התנהגות טובה נקבע
כי תקוצר תקופת המאסר בשליש ולפיכך נותרו למיידוף רק 99
שנים בכלא....
למחרת בבוקר החלטתי להמשיך את החופש והחלטתי לחפש
מטרות מהנות ומועילות כאחת כיאה לחופש.
תחילה קבעתי תור למרפאת שיניים לביצוע ניקוי שיניים, עניין
שהזנחתי מזה זמן , גם זכרתי לטובה את השיננית החיננית.
כשיצאתי מהבית ניסיתי לתכנן לעצמי "מיזם" נוסף לביצוע כאשר
משומקום צץ לו לפתע, תלוי על לוח המודעות, פוסטר מהודר
המבשר :" מחר מקיימת אגודת "שומרי משקל"- אירוע ל"ציבור
הרחב".
הערכתי כי השיננית וה"שמנמנים" יגזלו את מרבית זמני כך שמה
שאוכל עוד להרשות לעצמי בקושי מבחינת "סד הזמן" הוא לגשת
לבקר במפעל החדש שפתח חברי הוותיק, חיים, מפעל לייצור קשי
פלסטיק לשתייה שהשם הכל כך מקורי אותו הוא בחר למפעל
הוא: "חיים קשים".
.jpg)
