אמונה

אמונה

אמא אמרה לי שהוא לא יחזור אף פעם ושכדאי שאני אבין את זה אבל אני לא האמנתי לה. אני

חושב שהיא אמרה משהו על זה שאני לא "מפנים" דברים, ואני, לא רק שלא ידעתי מה זה

"להפנים", עוד חשבתי לעצמי שזה ממש מוזר איך היא לא מאמינה שדברים טובים כן קורים ולא

רק בסיפורים. אפילו שאלתי אותה אם לא יכול להיות שהוא פשוט נרדם או התעלף לאיזה שנה –

שנתיים, כי הייתי מוכן לחכות את כל הזמן הזה ובתנאי שהוא יחזור, אבל אמא אמרה שאין מצב

כזה ונגבה עוד דמעות שכל הזמן זלגו לה.

אז ככה הייתי יושב וחושב עליו כל הזמן ומדבר אתו בלב שלי בשקט ואומר לו כמה אני אוהב

אותו וכמה אני מתגעגע איליו, ואני נשבע שלפעמים שמעתי אותו אומר לי: אל תדאג ילד שלי,

הכל יהיה בסדר, מי יודע.

גם כשהייתי בכתה לא הקשבתי למורה כי הייתי מוכרח לדבר אתו ולספר לו מה קורה כי אחרת

איך הוא ידע, הרי אמא לא האמינה שהוא יחזור אז היא בטח לא האמינה שהוא שומע ושאפשר

לדבר אתו.

בסוף המורה שלי הזמינה את אמא לבית הספר.

אמא היתה עייפה מאד והשערות שלה קבלו צבע מוזר, והיא נאנחה כל כך חזק אבל הלכה לדבר

עם המורה. ישבתי מאחורי הדלת ושמעתי מה שהן דברו.

"תראי", אמרה לה המורה, "הוא ממש ירד בלימודים, כמה שאני מבינה את האסון זה פשוט חבל

לי מאד". אמא לא ממש ענתה ואז המורה אמרה משהו על הפוטנציאל שלי והציעה לאמא שאני

אלך לדבר עם הפסיכולוגית של בית הספר. "טוב" אמרה אמא, ואני הספקתי לברוח לפני שהיא

פתחה את הדלת והלכה הביתה.

ידעתי שרק ילדים מוזרים הולכים לחדר ההוא אבל לא היה אכפת לי כי קיוויתי שלפחות

הפסיכולוגית תאמין לי  שאבא כן יחזור.

ואז, ביום ראשון, היא קראה לי לבוא לחדר שלה.

בחדר היו המון דברים וממש נהיה לי שמח לראות כמה דברים מעניינים יש שם.

הפסיכולוגית לא אמרה הרבה רק הציעה לי לבחור משהו מכל מה שיש בחדר אז בחרתי צבעי

גואש ולקחתי דף ענק וציירתי שם את אבא ואותי. אבא היה גדול וחזק כמו שזכרתי אותו ואני

הייתי קטן על ידו, ואני לא יודע למה אבל בציור יצא לי פרצוף כאילו שאני בוכה אז קימטתי את

 הדף וזרקתי אותו לפח ושאלתי אם אני יכול לצייר משהו אחר.

היא אמרה לי שכן, בטח, אז לקחתי עוד דף וציירתי, הפעם את כל המשפחה. ציירתי בית כזה קטן 

עם גג רעפים וארובה עם עשן אבל הבית לא היה מספיק גדול ואחרי שציירתי את אחותי ואותי

בתוך הבית אז ציירתי את אמא על יד הבית והתעייפתי כבר קצת מהציור אז כשציירתי את אבא

הוא לא יצא לי כל כך טוב, וממש נמאס לי לצייר, איזה מזל שהפסיכולוגית התחילה פתאום

לדבר.

היא אמרה לי שהציור מאד יפה ומעניין ושכדאי שנכיר זה את זו. "לי קוראים אמונה", היא 

אמרה, "ולך" ? חשבתי בהתחלה שלא שמעתי טוב אבל היא חזרה ואמרה את שמה "אמונה"

ולחצה לי את היד כמו שהגדולים עושים אז אמרתי לה איך קוראים לי והיא אמרה שגיל זה שם

יפה מאד ושיש בו הרבה שמחה אז איכשהו עברה לי מחשבה ששמחה זה טוב אבל אמונה – הרבה

יותר טוב.

ואז אמונה אמרה לי שהיא יודעת שקרה לי משהו עצוב בחיים ושאלה אותי אם אני רוצה לספר

לה על זה.

חשבתי רגע  ואמרתי לעצמי שאמונה בטח תאמין לי ואז סיפרתי לה. אמרתי לה שאני לא יודע מה

קרה אבל יום אחד לא ראיתי את אבא בבית כשחזרתי וסבתא היתה שם ואמא באה בערב והיתה

מאד עייפה והיא ישבה אתנו וסיפרה לנו שאבא חולה במחלה כזו קשה שקוראים לה "סרטן" ואני

זוכר שנבהלתי כי חשבתי שאולי סרטן עקץ אותו או משהו וזה בטח עם רעל העוקץ הזה. דבר

ראשון שאלתי את אמא מתי אבא חוזר והיא אמרה שהיא לא יודעת אז איך אנחנו נדע?

אח"כ עברו המון ימים וכל הזמן ביקשתי מאמא שתיקח אותי לראות את אבא והיא התחמקה

בכל מיני תשובות ובסוף היא אמרה שהוא בבית חולים במקום שאסור לילדים להיכנס. זה די

הרגיז אותי, במיוחד אחרי ששמעתי אותה אומרת לסבתא שאבא ישן כמעט כל הזמן ושנמאס לה

מהצינורות האלה שמחוברים איליו ואני חשבתי שמצד אחד אם הוא פשוט ישן אז למה שלא יישן

בבית ומצד שני לא הבנתי על איזה צינורות היא מדברת.

ואז, המשכתי לספר, לפני שלושה שבועות ויום אחד בדיוק, אמא באה הביתה ואמרה שאבא

מרגיש יותר טוב והיא אפילו חייכה קצת כשהיא אמרה את זה והיא אמרה שהיא תיקח אותנו

מחר לבקר אותו. בקושי ישנתי בלילה מהתרגשות ולמחרת אחה"צ הלכנו וראיתי את אבא אחרי

שלא ראיתי אותו המון זמן.

הוא נראה לי מוזר ובקושי דיבר אבל ראיתי איך הוא מחייך כשהוא ראה אותי ואני חיבקתי אותו

ושאלתי מתי הוא חוזר ואז פתאום נכנסה לחדר אשה עם חלוק לבן ואמרה שלא כדאי לעייף את

אבא ושכדאי שנלך וככה הוא הספיק רק לומר לי שהוא לא יודע מתי הוא יחזור אבל הוא מקווה

שבקרוב.

הלכנו הביתה וידעתי שאבא יחזור בקרוב כי הוא הבטיח.

ואז, ביום ששי, פתאום אמא באה לבית הספר ונכנסה לכתה שלי עם היועצת של בית הספר

וקראה לי החוצה וגם אחותי היתה שם ואמא בכתה ואמרה שאבא לא יחזור.

"איזה שטויות", חשבתי, "הרי הוא הבטיח".

אז מאז אני מחכה לו.

אמונה הסתכלה עלי במבט שלא אהבתי ואמרה שאני יכול לבחור עכשיו משהו אחר מהחדר אז

בחרתי שתי בובות ועשיתי כאילו הן מרביצות אחת לשניה כי נורא רציתי להרביץ לאמונה כי אם

אחת עם שם כזה גם לא מאמינה לי אז לא צריך.

צביה גולן

מאי 2005