טינה

טינה

"טינה, שמינה, שלא מבינה", "טינה, שמינה, עושה רק שתינה",

צלצול המילים עדיין מהדהד במוחה של טינה גם אחרי שנים.

"טינה, שמינה, לחם עם גבינה", "גבינה" במיל-על, ו"טינה" בטון מעליב במיוחד.

אחרי כל כך הרבה פעמים, טינה כבר  חשבה שהשם דווקא מתאים לה, אולי גם "טינה" אפשר

לומר במיל-על, ואז כל המשמעות של שמה משתנה. עם השנים היא פיתחה טינה אמיתית לכל

בני האדם, כמעט באופן שווה. איש מהם לא יצא להגנתה, וניסיונותיה של אמה לומר לה שטינה

זה שם נפלא, ובכלל זה על שמה של סבתא שלא חזרה משם, אז מה יש לדבר בכלל.

אמא לא דיברה הרבה על "שם", אבל זה היה באוויר תמיד, וטינה ניסתה לדמיין איך זה "שם",

וכל מה שהצליחה לדמיין זה שאם לא היה שם אוכל, אולי לא היו הילדים קוראים לה "לחם

עם גבינה", או שבעצם אולי דווקא כן, אבל אז זה לא היה מעליב כל כך, כי מי שהיו לו לחם

עם גבינה בטח נחשב שווה משהו.

במשחקי החצר עם שאר הילדים היא לא השתתפה, כי אף פעם במילא לא בחרו אותה לקבוצה

של "מחניים הגדול", אפילו לא לקבוצה של "מחניים הקטן", ובכל מקרה איכשהו תמיד הכדור

היה עף איליה בצורה מפחידה שגרמה לה להתכווץ, ולחטוף את הכדור ישר בבטן.

אחיה הגדול, שהיה הילד המוצלח, החכם, היפה והפקח, דווקא כן שיחק אתה,

אך בדרך כלל זה נגמר כמו אז, כשטינה מצאה בחצר חבל כמעט חדש, והחלה לקפוץ בו בשמחה,

עד שאחיה  אמר שהחבל מלוכלך ו"אמא תעשה לה סוף שחור" אם לא תזרוק אותו מיד,

ואז ברגע שזרקה אותו, הוא  תפס בו והחל מדלג בו בעצמו, צוחק בקול.

אחיה לא קרא לה "טינה שמינה", אלא המציא לה שמות אחרים, כמו "כבשה", או סתם

"פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר".

טינה חשבה שאולי היא באמת קצת פתי, כי תמיד האמינה למה שאחרים אמרו, גם כשסבא שלה

סיפר לה סיפורי גבורה על איך נקלע ליער עבות, ונלחם בגבורה עם אריה אמיתי, עד שניצח אותו

כי תפס לו בזנב ומשך בכוח עד שהאריה התהפך, קרביו בחוץ וראשו בפנים. או הסיפור על האבן

הקטנה שזרק אל על יום אחד, והיא נחתה לארץ רק למחרת. טינה היתה ממהרת לחבריה

ומספרת להם בגאווה את סיפורי הגבורה של סבא, אבל הם רק צחקו, ולא האמינו, ואמרו לה

"טינה, שמינה, אין לך תקינה" והתכוונו שאין לה שום תקנה בעולם הזה, ושהיא סתם ילדה

בלי תועלת.

אמא שלה אמרה לה שדווקא יש בה המון תועלת, כי היא נולדה טובה כזאת, עם לב זהב,

ושהיא ואבא יודעים שאם יצטרכו משהו הם תמיד יוכלו לפנות איליה, אבל בזמן ארוחות

הערב בבית תמיד היו מתייעצים על כל נושא שבעולם רק עם אחיה, ולפעמים היו מדברים

בשפה שהיא לא הבינה, כי זו היתה השפה משם.

טינה הפנימה במשך השנים את תפקידה בעולם , "להיות טובה" , וניסתה להפעיל את קיסמי

הטוב על סביבתה, אבל זה היה די מתסכל כי בלב היא כבר פיתחה את האמונה ש"טינה" זה שם

נרדף ל"שנאה" וכך היתה מסתובבת עם אישיות קצת מפוצלת, טובה מצד אחד כי זה תפקיד

חשוב, אך שונאת את העולם מהצד האחר.

המכתב ההוא, שמצאה שנים אחר כך, כשכבר היתה נשואה ואם לילדים,  שינה את הכל.

טינה החליטה להשתמש במשמעות האחרת של שמה, מבלי להניד עפעף.

"אהובתי היקרה לי מכל", היתה הכותרת של המכתב, אך קריאה מרפרפת בתוכו, תוך מצפון

מיוסר על חדירתה לפרטיותו ועל כך שאולי היא מקלקלת לו את ההפתעה שהוא מתכנן לה,

גרמה לה להבין שהמכתב איננו מופנה איליה.

"את יודעת שאת הכל בשבילי", המשיכה לקרא, "ושאני מחכה לרגע שאקח אותך שוב בזרועותיי".

טינה קוראת ודמה רותח.

"אין לי ממש תקשורת עם אשתי, היא פתיה קטנה ולא ממש מאתגרת לי את המוח"...

"כבר חודש לא שכבתי אתה, אני מת רק איליך".... 

כמה ימים אחר כך, כשהיא בתא המעצר, ממתינה למשפט שיוציא לאור את האמת המרה, חשבה

לעצמה, ולא ידעה אם לשמוח או להיות עצובה:

"בסוף בכל זאת אני טינה שמינה  שכן מבינה."

צביה גולן