לחייך ללא סיבה

היה לה מבט משועשע על החיים.

היתה משחקת עם עצמה משחקי "נדמה לי", ומחייכת:

"אותי הוא אוהב באמת. לי הוא לא יעשה ככה"...

לילות שלמים היתה שוכבת, בוהה בתקרה, מדמיינת ומשכנעת את עצמה. לפעמים היה השכנוע

עובד לכמה שעות. בדרך כלל, לא החזיק מעמד יותר מכמה דקות, ואז היה שב החשש לכרסם

בה, איננו מרפה, שולח ציפורניים ארוכות בבשרה.

ככל שקרבו הימים, כך נעשתה חיוורת יותר ורזה יותר.

לבסוף, שבוע לפני, התמוטטה לחלוטין.

כל מנגנוני ההגנה שפיתחה לעצמה – קרסו בזה אחר זה.

היא חיכתה לו שנים רבות, עוד כשהיה נשוי, אך עכשיו , ערב יומם הגדול, הבינה  שגם הנייר

המיוחל לא ישנה את העובדות הבסיסיות.

הוא אולי יהיה בעלה באופן רשמי, אך לא יוותר למענה על כלום.

הוא ימשיך לנסוע בעולם כאחוז תזזית.

הוא ימשיך לשקר לה.

הוא לא יוותר למענה על דבר, גם לא על אהובותיו הרבות.

עכשיו, בבוקר  שלפני, הבינה שהיא עושה טעות.

הדרך היחידה לסגת מכך היתה פשוטה. לא היתה דרך  אחרת עבורה, כי מה יאמרו האנשים? אם תודה בפני

העולם מהן הסיבות שלה, מה יאמרו האנשים עליה? מה זה אומר על נשיותה, אם איננו מסתפק בה?

"היכן טעית", ישאלו אותה כולם וירימו גבה.

"למה שתקת כל השנים?"

"למה חיכית לו?"

מכריה, שראוה בימים קשים יותר, לא יבינו דבר. והלא עוד בימים שאשתו החוקית הטרידה

אותה, הסתובבה עם חיוך מנצח.

ודווקא עכשיו?

ממיטת חוליה במחלקה הפתוחה באברבאנל, נדמה היה בתחילה שכבר אין לה אותו מבט

 משועשע. צינורות חוברו לגופה הרזה כדי להאכילה בכוח.

"אנורקסית", אמרו כולם, וצקצקו בלשונם.

אך היא, מחייכת. מבטה  משועשע מאד.

"משוגעת לגמרי", הנידו כולם בראשם.

אך היא ניצחה את הגורל.

למשוגעים, מותר לחייך גם כשאחרים אינם יודעים את הסיבה.

                                                                                                         צביה   גולן