כמיהה

כמיהה

את לילה הגדול היא תכננה לפרטי פרטים. ידעה בדיוק מה תלבש, היכן תעמוד, היכן ישב הוא, כיצד תנוע לפניו בתנועות חינניות, כיצד תכבוש אותו בתשוקה שאיננה יודעת גבולות.

בקדחתנות עסקה בהכנות האחרונות לקראת האירוע.

בחנות ללבני נשים עמדה  שעה ארוכה מול שפע ההצעות, עד שבחרה לעצמה כותונת שקופה לבנה, ולבנים תואמים.

במספרה ישבה כששערותיה מרוחות בחומר הצבע, ידיה נתונות בידי הקוסמטיקאית, רגליה טובלות בקערת המים, ממתינות לתורן. לק אדום נמשך ברכות על ציפורניה, ובדריכות עקבה אחר פיסות הבד המרוחות בשעווה, לבל תישאר אף לא שערה אחת מיותרת.

את השעות המתות עד למפגש הלוהט, המתוכנן, בילתה בביתה, בוהה בסרט שלקחה בהשאלה, מנסה ללמוד את תוכנו.

שלישיות ורביעיות של אנשים ריצדו לפניה במעשה שנראה יותר כמו מלחמה מאשר כמו מעשה האהבה. המון ידיים נתקלו בהמון רגליים, לא ברור מה שייך למי. נשים גנחו מתענוג, גברים נשארו בעניים פקוחות, מחזיקים את אונם למשך שעה ארוכה. בעיקר שבתה את ליבה התמונה האחרונה, בה נשארו על המסך רק גבר אחד ואשה אחת, מחבקים ומנשקים זה את זו כאילו לא סיימו את מלאכתם רק הרגע.

כך תעשה גם היא לו.

והרי הכל היה כבר מוזמן מראש. החדר במלון, השמפניה בקערית הקרח, הארוחה הקלה, הנרות.

ועתה נותרה לה שעה אחת להמתין.

בין לגימת קפה, לשאיפה עמוקה מהסיגריה הדקה שבידה, חזרה במוחה שוב על הפרטים:

הוא ישב על הכורסה, כוסית שמפניה משובחת בידו. היא תבקש סליחה לרגע, כדרכן של נשים , תעלם בחדר האמבטיה, ותחזור כשהכותונת לגופה. מול מבטו העורג, תחל בתנועות הריקוד, שלמדה במשך הצפיה. תנועות רכות, לא מחייבות מידי, עדינות. לאט לאט תגיע בריקודה עד איליו. תכרע על ידו, תשלח יד מלטפת אל גופו, תרגיש בהתרגשות האוחזת בו. והוא – ישלח יד מהססת אל שרוכי הכותונת, אשר מתחתיה איננה לובשת דבר. תוך דקות, משלא יוכל עוד, יקום על רגליו, ויקים אותה עמו. כותנתה תישור על הרצפה, אצבעותיו בבשרה החשוף. אט אט תפתח את כפתורי חולצתו, וחגורת מכנסיו.

הגופיה שלו, נזכרה פתאום.

כשראתה אותו אז לראשונה, על חוף הים, ישב עם חבריו מטרים ספורים על ידה, ולא הבחין בה. כל כך יפה היה בעיניה, שאת תוכניותיה החלה לרקום כבר אז.

משחלפו הרגעים, ולא ניכר בו כי הוא רואה אותה, חיכתה לשעת כושר.

כשקם עם חבריו, והלך אל עבר המים, השאיר מאחור את בגדיו, על החוף.

בתנועות מיומנות של גנבת, תוך מבטים מבוהלים לכל עבר, הזדחלה אל עבר בגדיו, דוחפת את הגופיה הלבנה אל תיקה. תוך שניות נעלמה לה, שללה בידה.

לילות היתה מריחה אותו, עוטפת עצמה בגופיה, מסרבת בתוקף לצו האומר לה: יש לכבס!

בדמיונה העשיר, היה הוא על ידה, עם או בלי הגופיה, ריחו משכר.

ימים פסעה אל חוף הים, מחכה לראותו.

ויום אחד, בעודה משוטטת כך על החוף, תרה אחריו בעיניה, ראתה אותו פתאום, עומד לבדו.

אומץ, חשבה לעצמה. קצת אומץ!

וכבר על ידו, מחפשת מילים לפתוח בשיחה.

"כן...הרבה כאן על החוף...השיזוף יפה לי...."

וגם: "אולי קפה?"....שומעת עצמה מציעה לו, ואיננה מאמינה למשמע אוזניה.

והוא, בחיוך מבודח, כרגיל בכך שנשים מקיפות אותו, משיב:

"כן..קפה...למה לא...איפה?"

"כאן...ממול...ביום רביעי...יש כאן מלון נחמד...", נבהלת אך לא מוותרת, תשוקתה בוערת.

ומסתלקת. בטוחה שיבוא.