מתוך הספר הבא שלי, שעדיין אין לו שם... ומבקשת חוות דעת אמתיות בבקשה

סבי וסבתי האריכו ימים עד גיל מופלג, ואפילו חיו זה עם זו כל השנים האלה. הזוגיות לא קיצרה את ימיהם, כמו שהיא בדרך כלל עושה. לגביהם היתה הזוגיות מקור לבריאות ואריכות ימים. אני חייב להתעכב רגע על מה שכתבתי לך זה עתה. זוגיות שמאריכה ימים? זהו משפט מוזר מאד. כמעט על גבול האבסורד. ממש אוקסימורון, הלא כן? כמו לומר – זריקה... שלא כואבת, זהב שאינו נוצץ, גלידה שאיננה נוטפת קלוריות. אני כשלעצמי לא זכיתי שזוגיות תאריך את ימיי. מה שהאריך אותם לבסוף, ככל הנראה, זה סתם מזל מיוחד. איני יודע לבטח. אבל זו עובדה שאין עליה עוררין. אני זקן מופלג, היתה לי זוגיות איומה, ניהלתי רומנים בלי סוף, התהוללתי, שתיתי לשוכרה, אפילו מעישון לא התנזרתי, ואני האנטי-תזה לכל מה שאומרים הרופאים. הורי, למשל, גם הם זכו לחיים ארוכים ושלווים, וכן היתה להם, מן זוגיות מושלמת כזו. אני חושב שהסוד שלהם, אם כבר מדברים, הוא שהם פשוט שתקו. רוב הזמן הם שתקו. אין הרבה אקשן, איך לומר, אין הרבה רעש, לא, זו לא המילה, אין הרבה התרחשויות מסעירות (או, זו המילה שחיפשתי), כשעובדים בחנות קטנטונת למוצרי סדקית. כפתורים, אצבעונים, צמר לסריגה, מסרגות, הסיכון היחיד הוא להסתבך בתוך סבך של קצת חוטים, אבל אם אתה נזהר, מאומה לא מתרחש שם, בחנות.
ההורים שלי, הם חיו זה בצד זה, עבדו יחד מבוקר עד ערב, ולא דברו בינם לבין עצמם יותר ממילים ספורות בכל יום. אני יכול לשמוע אותם עד היום, מנהלים שיחה של משפט ורבע:
"יוסף, אל תשכח היום להזמין כפתורים כחולים".
"כמה?"
"עשר".
הסתיימה שיחת הבוקר.
במשך היום מול הלקוחות הספורים שהיו נכנסים, לא היה צורך בהמשך שיח בין המוכרים. שעות ארוכות בהן דממה החנות, ובעיקר בשעות הצהריים, עת נסגרה החנות בפני מבקרים, היו הורי נשארים שם. אבא היה מתיישב על הכורסא בפאתי החנות, ומנמנם כשעיתון פרוש מול עיניו. אמא היתה מתיישבת על הכסא הקטן, אצבעון אדום על אצבעה, תופרת כפתורים פוחזים שנפרמו, מטליאה טלאים בחורי הבגדים שלי, בנה היחיד, ומתקנת גרביים סוררות שנקרעו. לא היה צורך לדבר. על מה לדבר? למה לדבר? השקט נעים יותר.
בערב, לא היה מנוס משיחה קצרה.
"כמה היו היום?"
"לא הרבה".
"נכנס משהו?"
"נכנס".
הסתיימה שיחת הערב.
אנחה כבדה היתה נשמעת מפי שניהם. מחר יהיה יום חדש. יום חדש יביא עמו את הקונים, כפתורים ימכרו, צמר יעלם מן החנות במהירות, מסרגות תשקשקנה בידי קונות מנוסות, והכל יהיה נפלא. לדבר - לא צריך. זה מפריע למזל להגיע. המזל, כך האמינו, זקוק לשקט.