״יש נושא״

מה מניע אותנו? מה אנחנו אם לא יותר מערבוב של חומרים שמתחברים אחד בתוך השני, המתמזגים ומתערבבים ויוצרים סיפורים? 

האטומים הם האתיות שהופכים למילים המתחברים למילים אחרות שיוצרות פסקאות שבסופו של דבר נוצרים סיפורים ספרים והצגות. לכל דבר יש את ההתחלה שלו, את הרגע ההוא שיצר את האדם להיות מה שהוא כיום. סיבה ותוצאה. 

אולי אני רק יצור קטן בתוך מטריקס שלם של עולם שלא נגלה בגלל שהעיניים שלי לא מספיק מזויינות לחוות ולהרגיש יקום שלם שהוא רק מטריקס לעולם שלי? 

אולי יש שמה משהו, בין הדת למדע, שמחבר בין שתי העולמות שלנו. זה משהו שאומר לי כרגע מה בא לי לעשות, גורם לי לאי נוחות במצבים מסויימים או להפך, גורם לי להרגיש כמו מלך. 

באור של הכוכבים הוא אור שיצא מהם לפני מאות, אלפי ואפילו מיליוני שנה לפני שהייתי כאן, והנה, רק עכשיו אני זוכה לראות אותו. אז זה אומר שיש הרבה אורות מיוחדים שיוצאים עכשיו מכוכבים לכיוון שלי, שרק מיליוני דורות אחרי יכולו לראות את מה שקרה לאותם כוכבים בזמן וברגע שלי עכשיו. אולי גם גם המילה שאמרתי, תנוע בדיעבד לאוזניהם של רבים, אפילו שאמרתי אותה לפני עשרות שנים. אולי בגלל זה כולנו נשפטים לרעה ולטובה רק אחרי עשיית המעשה שאנחנו עשינו ואנחנו מחכים את אותם מליארדי כוכבים שאת אורם אנחנו חווים רק זה עתה. 

כמו לקחת סם מסוכן ולהשתגע ממנו רק אחרי חמישים שנה, או יצירה שנכתבה ורק עוד מאה שנה ידעו להעריך אותה. 

אז אולי אנחנו כל חיינו רק מקדימים את זמננו לדבר שיוכל להשפיע רק בעוד שנים מהמועד אותו יצרנו אותו? 

ומה עם אהבת אמת? 

אותה אנחנו מגלים שחווינו רק אחרי

שעזבנו, ואורה ושזפת אותנו שנים אחרי שכבר הספיקה. אולי זו התשובה לטראומות שאנחנו מנסים לכבות כל חיינו בגלל שהן גורמות לנו להתקע במקום.

יש הקוראים לזה ״תורת הכאוס״ שהחוצץ הכי מעניין בה הוא החוצץ של ״אפקט הפרפר״. אתה עוזב בשביל להשאר, ואתה נשאר בידיעה שבסופו של דבר אתה תעזוב בשנית או שהכל יעזוב אותך,

דבר שמעייף אותך, גורם לך לשקר והלהשתכר לתוך לילה שלם של כוכבים שכבר מזמן יצאו לפנסיה ועכשיו אתה רק חווה את תקופת הנעורים שלהם. 

אתה רוצה לטוס, מפנטז שנים על המזל הטוב שיתפוס אותך כבר, מנסה שמר גורלך יהיה מתוק, אך אין מתוק מאותו עצב הפוך שגורם לך לצחוק עד שכואבת לך הבטן. 

העתיד הרחוק כבר קרה, הוא קורה עכשיו, בזמן שאת או אתה קורא את האתיות הקטנות האלה, שהפכו כבר מההתחלה למילים שיצרו פסקה אחת גדולה שמזכירה לך איך קמת הבוקר, דבר ראשון הסתכלת על השעון, והרהרת אם יש לך עוד שתי דקות לישון ולחלום על עולם שבו כבר הכל נגמר ובמקום ללכת קדימה כל הזמן אתה נדרש רק להביט לאחור ולהישפט על הדברים שתעשה בעתיד שכבר קרה. 

וזה פשוט כמו ללחוץ שמאלה בשלט

ולראות מה הן אותן עשרות תוכניות

שיש קדימה בערוץ