גיזלה

גיזלה

השלל שמצאו השוטרים בתיק של גיזלה, כלל ארבעה צמידים מצופים זהב זול במיוחד, שתי טבעות, האחת עם אבן כחולה והאחרת עם אבן ירוקה, צעיף משי, ושלוש חולצות טריקו פשוטות מאד, קטנות בהרבה ממידתה.

"שלל מכובד....", רטן אחד השוטרים מתחת לשפמו, "אני לא מבין למה אני צריך להתעסק עם זה, כאילו שכבר אין פשע אמתי בעיר הזאת".

"מה אתה מדבר?" קפץ מולו הצעיר יותר, "זאתי כל הזמן גונבת מכל הבאסטות כאן בשוק, סוף סוף תפסנו אותה על חם" .

גיזלה לא הראתה שום סימני עניין בדבריהם או במעשיהם של השוטרים. רגלה הייתה אסורה באזיקים אל הכסא "כי אתה מכיר את הסוג הזה של גנבים, שמעון, הם בורחים בשנייה שאתה לא מסתכל". היא ישבה בוהה ומבטה חלול. חדי עין היו, אולי, יכולים לשים לב, שכאשר שלפו השוטרים את צעיף המשי, עברה עננה קטנה של עצבות מיוחדת בפניה,  אך רק לשבריר שניה, ומיד חזר המבט החלול.

"את מדברת בכלל?" שאל שמעון, אבל גיזלה לא ענתה ואפילו לא סובבה את מבטה איליו.

"אני חושב שהיא חרשת," התערב הצעיר, "אולי גם אילמת," הוסיף, אך לא ידע שהוא מכוון לדמות מפורסמת בדבריו.

גיזלה לא הייתה חרשת, אף לא אילמת, והיא שמעה היטב את דברי השוטרים, רק בחרה לא להגיב. מה כבר יכלה לומר? מי בכלל יבין את מה שהיא תספר? זו הייתה כבר הפעם השלישית שנתפסה בגניבה מדוכני השוק בתל אביב. בפעם הראשונה גנבה תפוח ושני שזיפים אדומים, כי פשוט לא עמדה בפיתוי. בפעם השנייה גנבה שני זוגות תחתונים מדוכן שבעליו הכריז בקול שהכל אצלו בדולר, ולא חשוב כמה זה היום הדולר בשקלים, אצלו הכל פשוט בדולר, ו"תראו נשים יפות שלי מה הבאתי לכם אתמול מהמשביר".

גיזלה לא הייתה ממש צריכה את הפריטים שלקחה. גם היום היו הפריטים מיותרים. וכי מה תעשה אשה, אפילו אם היא גרה על הספסל בגינה, עם צמידי זהב מזוייפים או עם חולצות הקטנות ממידתה? לו הייתה לה ילדה משלה, עוד ניחא, אבל מה תעשה בחולצות כשאין לה בת?

גם השוטרים ידעו זאת. אפילו למכור את השלל זה טיפשי, כי כמה כבר אפשר להרוויח על סחורה מזוייפת ? "אז בשביל מה היא גונבת כל הזמן?" שאל שמעון. הצעיר הרגיש פתאום חשוב. ("שמעון מתייעץ איתי! אסור לפספס את ההזדמנות, זה הזמן להראות לו שאני חכם, אולי אני אקבל כבר קידום סוף סוף...")

"תראה...." הוא פתח, "אני חושב שהיא פשוט נהנת מהמתח, אתה יודע, יש אנשים כאלה שמוכרחים ריגושים , אז היא גוזלת מהשוק דברים כי זה מרגש אותה לראות אם יתפסו אותה או לא", הצעיר סיים את נאומו, והרגיש איך חוכמתו מחלחלת אט אט גם לעינייה של גיזלה. ("עוד השתמשתי במילים של שבת.....אני פשוט ענק....")

גיזלה לא נהנתה מריגושים. כבר שנים שאיננה מתרגשת מכלום. היא כבר לא הצליחה אפילו לזכור מתי התרגשה בפעם האחרונה. בעבר, רק לעיתים רחוקות הייתה מרשה לעצמה לקנות איזה בגד, שהיה גורם לה לריגוש קל בגלל היותו חדש, אך בעיקר נוכח העובדה שיורם אסר עליה לקנות, וכך, בסתר, המרתה את פיו, רק תמיד דאגה להחביא בארון טוב טוב, שיורם לא יראה.  אחר כך עזב, והיא נותרה לבדה, בדירה השכורה, ללא פרנסה קבועה, וזו הייתה רק שאלה של זמן בטרם תושלך לרחוב.

גיזלה חשבה שתחנת המשטרה היא מקום טוב ללילה קר, הרבה יותר מהספסל שלה. אוכל היה בפחים בשפע, רק השזיפים האדומים קרצו לה, ואחריהם בילתה את הלילה במעצר.

אחרי סיפור התחתונים בדולר, כבר בילתה לילותיים במעצר.

" כמה שאקח יותר דברים, כך אהיה עוד במעצר" חשבה, ולקחה את הצמידים והחולצות.

אבל אז ראתה את הצעיף. כזה בדיוק היה לאמה. כזה בדיוק קנה לה אבא ליום ההולדת, וכשאמרה לו בתלונה עדינה שהצעיף היה ודאי יקר, ושאין להם כסף כרגע, שלף אבא את ארנקו, פתח אותו, הפך אותו, ושפך את תוכנו על השולחן. "למה אין כסף,  למי אין כסף, תראי בתיהל'ה כמה הרבה כסף יש לנו" הוא אמר, ועינייו נצצו.

להתרגש שוב, ולו רק לכמה דקות, היה כדאי.

צביה גולן