חוטים

חוטים / צביה גולן

אמש שב החלום להטריד את מנוחתה. הסתבך בה כמו צמח מטפס, נעץ בבשרה קוצים ולא נתן לה מנוח. זה לא שקרה לה משהו חדש במשך יום האתמול. נהפוך הוא. החיים התנהלו כסדרם, האוכל בושל בזמן, הבגדים כובסו, נתלו וגוהצו, הילדים יצאו לבית הספר. הכול התנהל על פי הגורל, כי מגורל, כידוע, אי אפשר לברוח.

ובכל זאת שב החלום, והפך למציאות מבהילה, משתקת. חוטים בצבעים שונים שלחו זרועות דקות אל גופה, אל פניה, הסתבכו אט בשערותיה. היא שלחה יד להניסם, אך הם שבו וחדרו לכול מקום, סגרו כול פתח אפשרי, נעלו את שרוולי הידיים בחולצתה, לא אפשרו לרגליה לחדור אל פתח החצאית, הלכו והתרחבו, הלכו ותפחו, עד שהפכו לסבך גדול ומחניק.

                                       +++++++++++++++++

סבתא שלה הייתה תופרת. בבדים צבעוניים עסקה על פי הזמנת לקוחותיה, תפרה את מבוקשן של נשים עבות בשר ועשירות, בחוטים צבעוניים הטליאה קרעים, תפרה כפתורים חצופים שנפרמו, תיקנה תיקים שיד הזמן נגעה בם. סבתא שלה לא התייחסה לצבע, ולא פעם תפרה קרע במכנסי הג'ינס שלה בחוט וורוד, גרביים כחולים בחוט אדום, ואפילו כובע לבן בחוט זהב. סבתא הייתה יושבת בכיסאה, תופרת ומדברת ללא הפוגה. היא הייתה משמיעה פסוקים וציטטות, לא תמיד בהקשר הנכון, ולא תמיד תוך הקפדה על דיוק במלים ובתחביר, אך מפיה הם נשמעו כאמת שאין להפר.

את שמלת כלולותיה תפרה לה סבתא בעצמה. ממדידה למדידה נאלצה סבתא להצר את השמלה, שכן אבד התיאבון, והרזון עט על גופה הכחוש כמוצא שלל רב. לא טוב, לחשה סבתא, לא טוב היות האדם לבדו עם גל עצמות שכזה, מן הפרות הרזות שבחלום פרעה, אבל לא נורא, אמרה, נכניס את הבד העודף בצדדים, כך שלא ייפרם.

בעוד התפרים העבים לוחצים על גופה, ובעודה עומדת על השרפרף כבובה בחלון ראווה, הביאה סבתא גם את רוזי הקוסמטיקאית, שתכסה את מה שלא צריך לראות, ושפעם אחת תעשה ממנה יפה, לפחות פעם אחת, רק אחר כך אל לה לשכוח, שקר החן והבל היופי, וכבוד בת מלך פנימה.

היא לא שכחה.

היא כבסה, תלתה, גיהצה, הלבישה, קנתה, בישלה, אפתה וטיגנה, ולא שכחה.

אבל החוטים, שהפכו עם הזמן לעבים יותר וצבעוניים פחות, סגרו עליה עד שהפכו לסבך גדול ומחניק.