ארבע שנים

מעט רקע: אבי היקר נפטר לפני ארבע שנים. לאחרונה, עוסקים בני ואני בהנצחתו על ידי ספר לילדים, מר מחסני. אבי היה מספר סיפורים לנו, ואחר כך לנכדים, ובסוף גם לנינים, מתוך מחסן דמיוני שאמר שיש לו בתוך הבטן. משפחתי ומשפחתה של אחותי, בעלי דעות דתיות שונות מקצה אל קצה, מצליחים לגשר על כל הפערים שבעולם, בזכות מורשתו של סבא-אבא

אבא!

התאריך קרב ואני נבוכה

ובראש מתרוצצות מחשבות, ואין לי מנוחה

כי מצד אחד ברור לי שמצופה ממני להיות ממשיכה

כמו כל שנה, לשפוך את לבי במעמד הזה, על אף החשיכה

ואז אני יושבת מול הניר, העט ביד

ומקווה שאצליח להביע אפס קצה, עכשיו ומיד

ולא להישמע נדושה, ולא להיות חלילה מטרד

ולא להישמע עילגת, ולא לומר שוב את מה שכבר נאמר והוגד

אבל אז עולה במוחי פתאום מחשבה מאירת עיניים

שהרי מן האחד בוודאי טובים השניים

ודביר ואני אז יחד משנסים מותניים

ו'מר מחסני' קורם עור וגידים, בהמון אהבה, אולי עד השמים

וכך תהיה האות הכתובה בבחינת זיכרון עולם

וכך ידע כל אחד, ותדע כל אחת, וידעו כולם

שסבא יעקב היה באמת אדם גדול, משכמו ומעלה, בעיניי הוא היה מושלם

ואני אפילו מעיזה לקוות שאם כבר אזכרה, אז על כזו בדיוק הוא חלם

כזו שבה נשב כולנו יחד ונעלה זיכרונות

ואולי אפילו נעז לחייך קצת, פה ושם, מבעד למסך הדמעות

והביחד הזה, המיוחד כל כך, עם כל הקצוות והדעות

ימשיך להיות מפעל חייו של סבא יעקב, גם בשנים הבאות.

                                                                                     צביה