ילדות

ילדות היא התקופה המוקדמת בחיינו.

עם זיכרונות ממנה נשארנו.

היא חובקת בתוכה  

חוויות של עצב ושמחה.

החיים היו פשוטים מאד

מדינה בתחילת דרכה עוד

הרבה רחובות עדיין לא סלולים

מכשירי טלפון ומכוניות  היו רק  למעטים .

המושבה הפכה לעיר

מספר התושבים מועט וזעיר.

היו בה רק בתים פרטיים עם חצרות

שבהם הצמיחו דשא, פרחים ועצים עם פירות.

ביתי עמד בפינת שני רחובות

הרחוב  הקטן,  היה כולו חולות

אך לנו הילדים, זה לא מפתיע

להתאסף ולשחק ברחוב זה כלל  לא הפריע.

היינו רק מבקשים רשות כדי ללכת לחבר

ההורים קבעו לנו את שעת החזרה, ללא ויכוח והסבר!

ואוי למאחר!

במהלך השבוע לקבוע עם חברה בביתה  פגישה

זאת לא היתה משימה קשה, לרוב היא היתה נגישה.

כשבאו  לשחק   אצלנו בחצר חברים

לארוחת ערב בקיץ היו נשארים.

נשלחתי  מהר לקצה הרחוב למכולת הקטנה  

לקנות עוד 1/2 לחם שחור ו-1/2 לבן ובנייר, עטופה גבינה

לבנה.

 ביתי עמד בפינת שני רחובות

הרחוב השני היה סלול ולא מכוסה חולות

בו עמד סמוך לביתי קולנוע קיץ  עם גג פתוח.

בערב  יכולת להרגיש את משב הרוח.

בקולנוע היה קיוסק עם בית קפה.

אנשים הסבו לשולחנות והזמינו קפה ומאפה

בכניסה לקולנוע ברחבה המרוצפת

גם תזמורת של כינור ואקורדיון היתה  מצטרפת.

התחברנו אנחנו הילדים

לבתו של מנהל הקיוסק והיינו לידידים.

בשל כך היתה  לנו העדפה

ולכל  סרט ילדים, קודם לנו היתה החשיפה.

פעם אחת בשובבות

נכנסנו לאולם בהתגנבות .

נִגשנו לאשנב של הקיוסק "לקנות ארטיק".

ראינו סרט של  גדולים, ניסינו צחוק מבוכה  להדחיק.

בסרט הופיעה שחקנית באחד הקטעים

בחזיה ובתחתונים!!!

לא התאפקנו צחקנו מהתרגשות ומבוכה.

שמחת ההתגנבות  לא נחלה הצלחה.

מיָד הסדרן צעד לכיווננו   וגרש אותנו.

"זה סרט מגיל 18 בלבד"- כך בכעס אמר לנו.

במעשה הקונדס  הקצר  טובה היתה  ההרגשה

לראות כך שחקנית, הייתה זאת לנו תגלית  מרעישה.

הקולנוע (קולנוע חן) עדיין קיים אך עבר שינויים והתאים עצמו לתקופה העכשווית. גם היום מפוזרים ברחבת הקולנוע שולחנות עם כסאות. במקום קיוסק קמה מסעדה, אך התזמורת פרשה.