אחינו מאתיופיה

אחינו מאתיופיה/ עידית אורדן  2015

 אחינו מהדרום הרחוק

אשר כיסופים  היו בליבכם עמוק

להגיע לעיר הקודש, לירושלים

לשם נשאתם עיניים.

עוברים מסע ארוך, מיגע ומסוכן

מאתיופיה לסודן.

גברים נשים ,ילדים, זקנים וטף

נספים בדרכם ממחלות, תקיפה ומרעב.

מצפים  ימים רבים בכמיהה לישועה שתגיע,

ואז כמו במטה קסמים-

יורד  מטוס  גדול ממרומים

וטסים   אתם באושר וברון לארץ ישראל

בא הגואל, תודה לאל.

התגשם החלום .

הלב מתחיל בהתרגשות לפעום.

מצטרפים לאחיכם ואחיותיכם אשר בציון.

היה זה מסע  מעבר לכל דמיון.

מגיעים אתם לארץ לא מוכרת

והשפה בפיכם אינה מדוברת.

גם שונים המנהגים והתרבות

אך לומדים  ונאבקים להשתלבות.

לומדים איך כאן להתנהל

נתקלים במצבים חדשים, כאן בישראל.

לומדים הילדים את  השפה החדשה

ומתעוררת במשפחה בעיה רגישה.

ההורים חסרי אונים

נפגע הכבוד להורים

מתחלפים התפקידים,  הילדים הם הגשר.

דואגים ויוצרים עם העולם את הקשר.

בתרבותכם, אחינו ,יש הוד.

דברים נעשים בשקט ובכבוד.

אינכם נוטים לחשוף את אשר על הלב

גם אם בליבכם  רב הכאב.

אך למר ליבכם לא תם המסע

מרגישים  אתם מנוכרים

כי הצבע הוא לא כמו של האחרים.

חשים פגועים מאד

ולכן אט אט מחליטים, לא עוד!

 אחרי שלושים שנה כאן

הגיע הזמן,

להיות שייכים ושווים

ובחברה משולבים.

לעשות מעשה אתם מחליטים

להשמיע את אכזבתכם ותסכולכם ברבים

בתחילה בנועם ובשקט ובידכם שלטים

כשמִכֶּם מתעלמים אתם את  כעסכם מגבירים.

יש  לכם ציפיות

להיות  אזרחים שווי זכויות.

רוצים שתתמלא התקווה,

לחיות כאן  בכבוד ברווחה ובשלווה.