לְבַד
לְעִיתִים,
זֶה כֵּיף לְהִתְבּוֹדֵד
וּלְהִתְנַכֵּר לַשֶקֶט.
הַלְבַד טוֹב לִי
וְטוֹב אֵלַי.
בְּאֶצְבְּעוֹתַי
אֲנִי מֵזִיעָה וְרָצָה
עַל הַמִקְלֶדֶת
בִּכְדֵי לְיַצֵר לְעַצְמִי
מִילִים יָפוֹת
לְהַמְתִיק
אֶת הַבְּדִידוּת.
אתם מכירים את ההרגשה הזו להיות לבד?
אתם יודעים מה זה לקום בבוקר ולהרגיש כאילו לבד?
למה אני שואלת כל כך הרבה שאלות?
כי אני מחפשת תשובות - לא מוצאת .
אין לי מה לשאול אין לי מה להגיד - מרגישה את הרוח שעוברת לידי
כמו שאר הדברים, אך הרוח עוד מלטפת פניי כשאני צועדת עם הווקמן שלי
וזה נעים לי - לוחשת על אוזניי בוקר טוב מה שלומך? ליטוף נעים וממשיכה הלאה.
בווקמן שלי יהודה פוליקר שר: "בואי נעוף רחוק אני אהיה לך כנפיים"
אני רוצה לעוף רחוק , כמה שיותר רחוק - רק לא יכולה, לא בגלל שאין לי כנפיים - פשוט לא יכולה.
גם שאר הסובבים אותי חולפים עוברים על פניי לא מרגישה שמישהו צריך אותי כל אחד ועיסוקיו כל אחד והדברים שמענינים אותו - ואני לא בתוך
הענינים שלהם כנראה.
ואתם כן?
גם כשיוצאת לחצר שומעת את ציוץ הצפורים הן מצייצות שירי אהבה שלא מיועדים אלי בכלל והרוח הנוגעת בפעמוני הרוח שלי והם משמיעים צלילים נפלאים אבל שוב הרוח עושה רק איתם אהבה, נוגעת בהם מלטפת אותם.
אז אולי משהו לא בסדר אצלי?
אבל מנסה עד תום לתת את כולי כך היה לפחות עד עכשיו.
ושוב פוליקר ממשיך: "אנ׳לא יודע אם את יודעת לאהוב אותי כמו שאני"
אני יודעת לאהוב באמת שיודעת,אבל איש לא נותן לי לנסות להראות לו כמה אני יודעת לאהוב אותו כמו שהוא כל מילה שלי לא תהיה "כמו דקירה" "כמו סטירה" איזו סתירה.
המילים שלי יהיו מילים רק של אהבה, של רוך של נתינה ,עוד ועוד ועוד נתינה. זה לא יכאב "כשאתה בי נוגע" או "כשאני בך אגע"
לא ! אני מבטיחה שזה יהיה נעים.
אבל אני פוחדת.
למה אני פוחדת?
כל פעם, מנסה ליצור קשרים, לא שנעולה - על לא!
אבל כל פעם יוצא לי - לא עם הד אפילו לא לא לא.
אני יודעת שאני יודעת להגיד גם כן וכשרוצה להגיד כן
שוב - שומעת את הצליל של לא.
כל פעם גם מתלהבת מחדש, מנסה, צוחקת, מחייכת,
עד לרגע ש...
גם לא מנסה...לדבר, לשמוע, לדעת
פשוט - לא מנסה.
רוצה לפתוח את לבי למישהו, זר כמה שלא יהיה
אפילו חייזר לתת לו להכנס לחיי לנפץ את החומות
שבניתי סביבי, לחדור ללבי לתת את כולי
אבל - פוחדת להתאהב כי אולי אז יקרו דברים?
ואם הוא ילך?
יגרום לי כאב וישבור לבי לרסיסים
אני אשרוד את הכאב? ואם לא?
מפחיד להתאהב - הא?
אבל במחשבה שניה חושבת שגם אם יקום וילך וישבור את לבי
אני לא אמות מזה בעצם.
אשרוד את הכאב ושוב אתאהב ואולי בעוצמה אפילו
אז חושבת, שחבל לוותר אולי זה מפחיד לאהוב
אבל בטוח שווה - כך היה כתוב באחד העיתונים.
מה שנותר לי לקנות פיסת שלווה, זוג נעלי בית, צהובון עם ריכולים
ולהמשיך להיות....לבד.
ובקשר לאהבות? - האהבות נולדו עם כנפיים, הן נועדו להיות חופשיות לעוף באויר ולהתבדר ברוח החופשית. אהבות נועדו להיישיר מבט, לחייך, לחבק ולנשק באופן גלוי. אהבות נועדו לחוות את אושרן בזמן הווה: לחוש את הים, להריח את רגבי אדמה בבוא הגשם הראשון, להתפעל ממראה ההר הפורח ולהגיד: "עכשיו, עכשיו אני מאושר ושמח". לאהבות אסור להיות כלואות, הן זקוקות למרחב, לאור השמש, לאויר הצח, למשב הרוח בכנפיהן, בגופן ובנפשן. אהבות מקוצצות כנפיים סובלות בשקט, גוועות ומתות בסתר. אהבות הפורחות במסתרים, יודעות אמנם אושר אך אין קץ מכאובים. אהבות אסורות רבות, גדולות, נפלאות ונועזות ידעה האנושות. אהבות אלו יכלו לצאת לחופשי רק בדיעבד, מעל דפי הסיפרות. אהבות נולדו עם כנפיים, להיות אווריריות ולנוע ברוח החופשית. אהבות אסורות כמו צפורים מיוחדות סופן למות בשקט ובמכאוב. אהבות האדם בדיוק כמו הצפור - נולדו לחופש ולחיות גם באור. האהבות האסורות - סופן ידוע מראש, כאחריותו של בן אנוש. האהבות האסורות נכנסות מרצונן בדיעה צלולה לכלא האהבה. נועלות את השער בתנועה רחבה ומשליכות את המפתח בהנאה. האהבות האסורות מבלות בכלא תקופה נפלאה שנפשן לא ידעה כמותה. כשהאהבות האסורות נחנקות בכלא, כשהעצב והכאב חונן בגרונן, עיזרו להן לפרוץ את החומות, תנו להן לצאת ולהיות שוב חופשיות!
