סיפורים

המנהל

המנהל/ש.כהן

בשתי ידיו הגרומות נשען על הגדר שהקיפה את בית הספר היסודי. הוא הצמיד את פניו חרושי הקמטים לגדר, והביט בעינים בורקות בתלמידים המתרוצצים על מגרש המשחקים, ומנסים לקלוע כדור לסל היחיד שהיה בקצה המגרש. השמש היוקדת לא הפריעה לו, וגם לא הרעש והצעקות של הילדים במגרש. הוא הוציא מכיסו מטפחת, וניגב את אגלי הזיעה מפניו הזקנות. הוא עצם  את עיניו לרגע, ונזכר איך עשר שנים קודם לכן הוא היה עדיין מנהל ביה״ס. הוא אהב את התלמידים, והם החזירו לו כבוד, והוא הרגיש זאת בכל נימי נפשו .

״הי ילד, תקלע לסל״ רצה להגיד אבל המילים נעתקו מפיו, לא יכול היה לדבר.

קראו לו יעקב, יעקב לווינסון, שלושים שנה היה מנהל ביה״ס, נחשב המנהל האגדי, התלמידים העריצו אותו, המורים וההורים כיבדו אותו. כל עולמו היה בית הספר. יעקב לא התחתן מעולם ולא הקים משפחה. תלמידי ביה״ס היו בשבילו פיצוי הולם על החוסר במשפחה וילדים משלו.

יעקב המשיך להביט בתלמידים שבחצר. הצלצול נשמע לפתע, וכל הילדים מיהרו לכיתות.

״אדון, מה עושה פה?״

שמע לפתע קול.

שומר ביה״ס ניגש אליו, ובעברית עילגת רצה לדעת מי זה הזקן שצמוד לגדר, ומסתכל על החצר של ביה״ס.

״קוראים לי יעקב, אני הייתי מנהל ביה״ס״ אמר.

השומר חייך,

״בסדר אדון, אסור פה לעמוד, תלך בבית בבקשה״

״אף אחד כבר לא זוכר, שלושים שנה של ניהול בית הספר היו כלא היו, אף אחד לא מרים טלפון, לא בא לבקר, לא שואל מה שלומו, כלום״ חשב לעצמו.

״טוב, אני הולך״ ענה בקול רפה לשומר שחשב שלפניו עומד זקן תימהוני.

יעקב אחז במקל ההליכה, ושלח עוד מבט נוגה לעבר בית הספר, ופסע לאיטו בדרך לביתו. כשנכנס לבית הקטן והריק חש שהבדידות לא נותנת לו מנוח. הוא ניגש לכורסה הישנה שניצבת כבר שנים מול מקלט הטלוויזיה, והתיישב בה. יעקב עצם את עיניו, והנה הוא שוב בחדר המנהל משוחח עם תלמידים ומורים, מנסה לפתור בעיות משמעת, או סתם משוחח איתם על ענייני היום. אט אט שקע בשינה עמוקה.

״יעקב היקר, לעולם לא נשכח אותך, אתה היית מנהל ביה״ס, ושמך הפך לאגדה, כולנו זוכרים את פועלך למען קהילת ביה״ס, תלמידים, מורים והורים כאחד. תנוח על משכבך בשלום יעקב היקר״.

דברי ההספד של אילנה מנהלת ביה״ס הנוכחית נשמעו רגע לפני שגופתו של יעקב נטמנה בקבר החדש שחפרו בבית הקברות.

רבים באו לטקס ההלוויה, דמעות רבות זלגו, ספדו לו גם מורים ותלמידים. כשתם הטקס כולם עזבו את בית הקברות ופנו לעיסוקיהם.

״איפה הייתם כל השנים כשהייתי זקוק לכם?, ולו רק כדי להפיג קצת את הבדידות״.

יעקב הסתכל מלמעלה בשמיים על כולם בעיניים דומעות.

״כך חולפת תהילת עולם״ אמר לעצמו, והלך להיפגש עם המלאכים.

 

תגובות

גלי צבי-ויס / קלישאות / 11/06/2021 06:48
שמואל כהן / תודה גלי יקרה / 11/06/2021 07:35
יום טוב צבי / השקיף מעבר לגדר / 11/06/2021 08:24
שמואל כהן / תודה יום טוב היקר / 11/06/2021 10:38
רחל בנגורה / באמת מסכנצ'יק המנהל המסור הזה / 11/06/2021 09:31
שמואל כהן / תודה רחל היקרה, / 11/06/2021 10:40
אודי גלבמן / שמוליק נזכרתי מיד באח / 11/06/2021 13:08
שמואל כהן / תודה אודי היקר, / 11/06/2021 15:07
אלה לי / מנהל בית הספר כשפרש להיפגש עם המלאכים 🌹 / 11/06/2021 13:18
שמואל כהן / תודה קרידה, / 11/06/2021 15:09
שמואל כהן / תודה גד היקר, / 11/06/2021 15:11
אורנה / החיים ממשיכים / 13/06/2021 07:02
שמואל כהן / תודה אורנה יקרה, / 13/06/2021 14:58
אביה / שמוליק - ואני קוראת ובוכה - בוכה וקוראת -הדמעות מסתירות את הסיפור - ואני עדיין בוכה / 13/06/2021 13:08
שמואל כהן / תודה אביה יקרה / 13/06/2021 15:02
צבי רז / סיפור קצר ועגום ומרגש. מקרה בוחן. אבל איך לא הבין זאת כל השנים... / 15/06/2021 12:12