הדרכון/ש.כהן
חלק א
״אני בדרך אליך״, צלצול הטלפון בשעה רבע לארבע לפנות בוקר הרגיע אותי. היה זה אבו סעיד סגן מנהל בית ספר התיכון המקיף "שאעור" בכפר מגדל כרום ליד כרמיאל.
״סבאח אל חיר אבו סעיד״ אני אומר בערבית עילגת, בקולי נשמעה התרגשות קלה.
"סבח אל נור" הוא עונה לי, ובקולו נשמעה נימה של חיוך קל.
״כל התלמידות איתך?" אני שואל בהתרגשות.
״כן בטח, כולן כאן בטרנזיט״ השיב אבו סעיד, גם בקולו ניכרה התרגשות.
״והדרכונים ? אספת את כל הדרכונים?״ אני ממשיך לשאול אותו.
״כן, הם כאן בתיק שלי, לפני שהתחלנו לנסוע אליך בדקתי עוד פעם שכל הדרכונים של הבנות נמצאים בתיק שלי, עוד עשר דקות אני אצלך״.
שנה קודם לכן, חמש בנות הלומדות בכיתה י' בביה״ס "אורט הורוביץ" בכרמיאל, וחמש בנות הלומדות בביה״ס "שאעור" בכפר מגד'ל כרום הסמוך לכרמיאל השתתפו בפרויקט ״יזמים צעירים״. במסגרת הפרויקט הוקמו ברחבי הארץ מאות קבוצות תלמידים הַמִּתְנַסּוֹת בהקמת חברה, ועוברות תהליך אמיתי של ניהול חברה עד ייצור מוצר אותו הן מציגות ביריד המתקיים בתחילת החופש הגדול .
עשר הבנות יצרו סביבן התעניינות רבה, והן היוו דוגמא לדו-קיום שיכול להיות מנותב לפעילות ברוכה כמו של "יזמים צעירים". שמעה של הקבוצה הגיעה גם לקלאוס שוברט מנהל בית ספר התיכון "הוברטו שוורץ" בעיר זואסט שבמדינת נורס ריין וסטפלייה שבגרמניה.
קלאוס, גבר בגיל העמידה, שער כסוף ובעל כריזמה של מנהל בית ספר הגיע לביקור בארץ כדי לפגוש את חברי הקבוצה, ולהתרשם מהפעילות שלהם. קלאוס יזם פרויקט בין לאומי בנושא דו-קיום שנקרא "גשרים לעתיד". במסגרת הפרויקט אמורות להגיע לביה״ס שלו קבוצת תלמידים מוסלמים מבוסניה הרצגובינה, קבוצה מעורבת של יהודים וערבים מישראל, וקבוצת תלמידים נוצרים מביה״ס אותו הוא מנהל .
שבועיים לאחר הביקור הגיע מכתב הזמנה רשמי מטעם משרד החינוך של גרמניה לפרויקט החשוב הזה.
אני שימשתי בביה״ס כמנהל החינוך הטכנולוגי, והייתי אחראי על המשלחות לחו"ל, וגם על פרויקט "יזמים צעירים."
בהתרגשות פניתי למשרד החינוך כדי לקבל הכרה של המשרד להשתתפות בפרויקט שהיה ממומן כולו ע״י הגרמנים.
"איפה אתם" צלצלתי בחוסר סבלנות לאבו סעיד. בחוץ היתה עלטה, ארבע לפנות בוקר, השקט שלט בכל פינה מסביב.
הטרנזיט נעצר ליד הבית שלי, וכשנפתחה הדלת העלתי את המזוודה שלי ונכנסתי לרכב.
"בוקר טוב אבו סעיד, בוקר טוב תלמידות" אמרתי לחמשת התלמידות שהיו בטרנזיט.
בוקר טוב גם לך" ענתה מאהה אחת התלמידות.
"אנחנו נעשה סיבוב קצר בעיר כדי לאסוף את התלמידות שלי" אמרתי לנהג הטרנזיט.
ואכן כך היה, חמש התלמידות שלי חיכו בנקודות האיסוף שקבענו מראש. כשהגענו אל נקודות האיסוף הן עלו לטרנזיט מברכות בהתרגשות את התלמידות מהכפר.
אני מסתכל כל הזמן על השעון, נדמה לי שהזמן טס ואני מתחיל להיות לחוץ.
התלמידה החמישית מרים חיכתה בתחנת האוטובוס ליד הקניון החדש שנבנה בכרמיאל.
"אני חייב לרדת ולעשן סיגריה" פנה אלי אבו סעיד כשהגענו לתחנה. מרים עלתה לטרנזיט ואבו סעיד ירד, פתח את תיקו, הוציא משם סיגריה והחל לעשן.
"תעשן את הסיגריה מהר" אני אומר לו ומפלס הלחץ אצלי עלה. השעה כבר ארבע ושלושים לפנות בוקר.
"בסדר, מה הלחץ, אנחנו נגיע בזמן" ניסה אבו סעיד להרגיע אותי. נהג הטרנזיט נסע במהירות רבה, כביש החוף היה כמעט ריק , אורות הישובים משני צדדיו של הכביש השתלבו עם אורות הכוכבים בשמים. אט אט עלה השחר והשמש החלה לזרוח. כל הדרך יכולנו להביט כיצד האור מגרש את החושך ובבת אחת מלילה עברנו ליום. היה זה בסוף חודש מאי והיום מפציע ממש מוקדם בבוקר.
בשעה שש בבוקר הגענו לשדה התעופה בן גוריון היישר לטרמינל שלוש.
"בנות, אנחנו ניגשים עכשיו לדלפק הדרכונים, לאחר הבדיקה הביטחונית ושליחת המזוודות תוכלו להסתובב חופשי בדיוטי פרי. בשעה שמונה וחצי נתרכז כולנו בכניסה C, ובמרוכז נעלה לטיסת לופטהנזה 341 לדיסלדורף" אמרתי לבנות שהיו נרגשות מאד. אבו סעיד חזר על הדברים בערבית לטובת הבנות של בית הספר שלו. הוא רצה לוודא שהן הבינו למרות שהן מבינות עברית.
"תוציא את הדרכונים" אני אומר לאבו סעיד כשאני מחזיק בידי ששה דרכונים, שלי, ושל הבנות מבית הספר שלי אותם אספתי מבעוד מועד.
אבו סעיד פתח את התיק שלו כדי להוציא את הדרכונים. לפתע קפא על מקומו.
"אני לא מבין" מלמל.
"היו כאן שישה דרכונים, ועכשיו יש חמישה" אמר ובקולו נשמעה נימת היסטריה קלה.
"איזה דרכון חסר?" שאלתי כשאני בתוכי מרגיש שאני מתפלץ.
"תירגע, הכל יסתדר" אני אומר לעצמי.
"הדרכון של מאהה" ענה אבו סעיד. פניו השחומות הפכו אט אט ללבנות.
ההמשך ביום א'..
