סיפורים

היונה, החוקרת ומעם לועז

 

הפרופסורה ישבה תמיד באותו מקום: מול השולחן הקטן ליד החלון, בין ערימות של ספרים ישנים שהריחו כמו סיפורים שלא סופרו עד הסוף. ככה הכירו אותה כולם, גם בדירת השיכון הצנועה בחולון וגם באקדמיה: החוקרת של הלאדינו, זאת שתמיד אומרת "קרידה מיה, עוד מעט אני גומרת את המאמר הזה", ותוך כדי זה מחפשת מילים שנעלמו לפני שלוש מאות שנה.

פרופסור לאה אמאדו חיה כמעט לבד. הבת שלה, רחליקה, גרה בעיר אחרת עם הילדים שלה ובאה רק מדי פעם, לביקור קצר. ביום ההוא, זה היה ערב חורפי רגיל, היא הרגישה קצת חולשה, התגעגעה לקאלדו דה גאינה של אמה המנוחה. קראה מרחוק:
"רחלי’קה, תביאי לי כוס תה, איז'ה מייה..."
אבל הקול שלה הלך ונחלש. היא נשענה לאחור, לחשה לעצמה "בר מינן... בר מינן..." ונשארה שם, שקטה.

כשהבת הגיעה, כבר לא היה את מי לחבק. האוז'וס שלה נעצמו מבפנים.

ההלוויה הייתה קטנה, בבית העלמין בחולון, מה שנקרא 'אל פינאל לה וידה טרמינאל'. כמה תלמידים, שכנים מהבניין, מישהו מהאוניברסיטה שבא לומר דבר הספד קצר. רחליקה לא ממש בכתה. אולי כבר עייפה, אולי פשוט לא הבינה שזה הסוף.

אחרי כמה ימים היא חזרה לדירה כדי להתחיל לפנות. הייתה די זקוקה למזומנים, כדי לשלם חובות שלה. הכול נראה קפוא: בדיוק כמו שהשאירו אותו. על השולחן כוס תה חצי ריקה, ליד ספר פתוח על דף שמישהו סימן בעיפרון: "שפת אבותיך היא נשמתך".
היא נאנחה.
כל החיים של המאדריי שלה היו סביב הספרים האלה, סביב אותיות ישנות שאף אחד כבר לא מבין. והיא? רק רצתה לסגור את הכול, להזמין מוביל ולסיים עם זה. אחת ולתמיד.

היא התחילה להוציא ספר אחרי ספר, למיין לארגזים – "תרומה", "גניזה", "פח".
הכול הלך בקלות עד שהגיעה לספר עבה, כבד, עטיפה כחולה כהה:
"מעם לועז".

ברגע שנגעה בו, נשבה פתאום רוח חזקה מהחלון. יונה לבנה, אונה פאלומבה, נכנסה פנימה, חגה רגע באוויר ופגעה בקצה המדף. הספר החליק מהידיים שלה, נפל לרצפה, ונפתח מעצמו בדף שכתוב בו על נשמות הצדיקים ששומרות על בני משפחתן.

היא קפאה במקומה.
היונה עמדה על אדן החלון, הביטה בה כמה שניות באוז'וס השחורות שלה – ואז עפה.

בלילה רחליקה לא הצליחה להירדם. היא התהפכה במיטה שוב ושוב, עד שבאיזשהו שלב נרדמה וראתה את אמא שלה יושבת מולה, בדיוק כמו תמיד: שיער אפור מסודר, משקפיים עגולים סטייל ג'ון לנון, מבט שקט.
היא דיברה אליה בלדינו רכה, חצי עברית, חצי ספרדית עתיקה:
"רחלי’לה… אל תגעי במעם לועז. איסטו נו איל ליברו, איסטה לה אלמה!"

רחלי התעוררה מזיעה. הקוראסון שלה דפק. היא לא ידעה אם זה היה חלום או משהו אחר.

למחרת בבוקר חזרה לדירה. הרימה את הספר מהרצפה, ליטפה את הכריכה הישנה.
"את יודעת מה, אימא?" היא אמרה בקול. "בסדר. זה נשאר פה."

היא ניגבה את האבק, הניחה את "מעם לועז" על המדף העליון, בדיוק איפה ששכב במשך שנים.
 

 

 

תגובות

שמואל כהן / נשמת האדם ושפת אבותיו ממשיכות לחיות דרך הזיכרון, הספרים והאהבה של הדורות הבאים. / 28/10/2025 13:29