הזרה

פרק 1

 

היא פסעה בטבורה של עיר, באה מרחוק וחשה מנוכרת.

היא לא הכירה איש ולא ידעה היכן תישן בלילה. היא שאפה לנסות מזלה במקום שיש בו סיכוי.

היא חשה כי העיר הגדולה מציעה אפשרויות רבות וכי רק שם אפשר אולי להצליח. לא היה לה מקצוע מוגדר.

בישובה הקטן, בקצה נידח של המדינה,עסקה בעבודות מזדמנות כגון טיפול בילדים, שטיפת רצפות ,ליווי קשישים .

היא החלה לחוש דקירות של רעב ויובש בגרון מרוב צמא.

השמש יקדה וקפחה על ראשה. היא ידעה שעליה להמשיך-רק לא ידעה לאן. איש לא צייד אותה במידע מתאים. הכרתה המעורפלת אותתה לה לנסות לשחר לפתחיהן של מסעדות בלב העיר.

היא הייתה לבושה במיטב מחלצותיה הגם שלא היו "המילה האחרונה" ובהחלט ידעו ימים טובים יותר. היא ידעה כי :"הבגד עושה את האדם"

הוריה הקשישים , קשי היום ,ידעו בכל זאת להנחיל לה מספר אמות מידה שתכליתן ייעול ההתנהלות בחיים והשגת שמץ של הצלחה.

המולת הרחוב הסואן,שאון האוטובוסים והפיח הרב שהעלו, משובת הילדים המשחקים ואפילו הכלבים הגדולים והמאיימים שחלפו לידה

חושפים שיניהם, כל אלה לא הטרידוה ולמען האמת היא כמעט לא חשה בהימצאותם .

עוסקת היתה בהישרדות מיידית. מוחה עבד בקצב איטי, המתאים לישוב קצה מבודד. היא החלה לשקול צרירת מעותיה ועלייה מהירה

על האוטובוס הראשון החוזר לישובה.

היא חישבה להישבר אך התעשתה , רוגזת על עצמה על גילוי

החולשה המוקדמת. היא הרימה מבטה וראתה מסעדה.

המסעדה הייתה במרחק של כ-30 מטר.

היה זה בית אוכל  מהסוג שנהוג לכנות מסעדת יוקרה.

מסעדה מהסוג האירופאי האנין שבה כל דבר עומד , מעומלן, במקומו-המפות, המפיות, המלצרים.

 

פרק 2

 

שון יצא מביתו ושם פעמיו אל תחנת הרכבת הקרובה.

היה שרב כבד.

הוא התכוון לנסוע צפונה אל חברתו קטי.

מערכת היחסים ביניהם התנהלה לסירוגין לאורך מספר שנים.

הם הכירו עוד בצבא שם התפתחה החברות לאיטה .

לאמתו של דבר, במשך חודשים מספר התמצה הקשר בתנודות ראש ידידותיות ותו לא.

רק לקראת השחרור התהדק הקשר על רקע הצבתם המשותפת בחדר בקרה בו העבירו את שארית ימי השרות.

אחרי השחרור חזר כל אחד מהם לעירו כאשר המרחק ביניהם כ-200 ק"מ.

זה לא הפריע להם להיפגש אחת למספר שבועות ולתכנן התקרבות משמעותית תרתי משמע.

שון אהב לנסוע ברכבת ואף  שידע כי ייאלץ להשלים את המסלול בנסיעה לא קצרה באוטובוס העדיף זאת כך.

צמרמורת נעימה עברה בשדרתו , מהעורף כלפי מטה, בהרהרו הן בנסיעה הצפויה לו והן במפגש המרגש עם חברתו אותה לא ראה כבר מספר שבועות.

מקץ מספר דקות הגיע ונכנס לתחנה הממוזגת בעוצמת קור חזקה.

הוא רכש כרטיס נסיעה באוטומט ובקבוק מים קרים במזנון.

לאחר מכן עלה שון בדרגנוע שהובילו לרציפים הממוקמים בקומה העליונה.

על הרציף המתינה רכבת אדומה בוהקת, שששת קרונותיה בני קומתיים וחלונותיהם כהים.

היא התעתדה לצאת בתוך דקות מספר ושון נכנס והתיישב  בקרון אמצעי בקומה השנייה.

הוא התרווח בכורסא הרכה, מפקיר ראשו  לנעימות המסעד.

הרכבת יצאה בזמן ,היא החלה לנוע ,מגבירה מהירות בהדרגה, התחנה הלכה ונעלמה ונופים חדשים החלו מתחלפים בהדרגה.

שון אהב את מסלול הרכבת כי רק כך נחשף לנופים כפריים ,פסטורליים.

ציפתה לו נסיעה של כשעה ורבע והוא נהנה מהטלטולים העדינים שנגרמו מתנועת הרכבת המודרנית על הפסים.

הוא החל מעביר במוחו בהנאה זיכרונות מחוויות משותפות עם קטי .

אחרי השחרור הם בילו, בין היתר, מספר סופי שבוע סוערים יחד,לעיתים בבתיהם ,לעיתים  בבתי הארחה כפריים .

הוא אהב והעריך את קטי ושאף לחזק את הקשר ביניהם, הוא בהחלט תיאר לעצמו אפשרות של זוגיות רצינית יותר ורבת שנים .

בינתיים הנוף הניבט מחלון הרכבת התחלף מנוף ירוק של כרי דשא וצמחייה פראית לנוף אורבאני יותר-וילות , קוטג'ים ובתי דירות בבנייה נמוכה בפרבר מפואר של עיר גדולה.

השעה כבר הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת והשמש כבר לא הייתה ב"שיא כוחה" .

התוצאה הייתה של מראות על רקע אדום זהבהב, בעקר עבור מי שהביט מערבה.

שון התענג כפליים , עיניו החלו להיעצם קמעא .

לפתע פתאום , ללא כל התרעה... הרעידו מספר בומים חזקים את הרכבת , פיגוע חזק ורצחני ... צרחות , עשן, בכי של ילדים, הקרון של שון איבד את תקרתו באחת ,עף מהפסים ונפל על צידו ,מרוסק.

שון איבד את הכרתו וצלל ,מדמם ומדמדם, אל תוך לובן של צמר גפן .   

כוחות ההצלה הגיעו מקץ מספר דקות.

 

פרק 3

 

היא התקרבה למסעדת הפאר התל אביבית הנוצצת וכבר הייתה מסוגלת לשמוע מוסיקת רקע רכה מתנגנת בפנים.

היא סברה כי האנשים הפוקדים את המקום הנם אנשים אמידים, המכלכלים מעשיהם בתבונה ושולטים שליטה מלאה בכל דבר בו ישלחו ידיהם.

היא החלה להריח את הריחות , הם לא היו מוכרים לה אבל היו מגרים מאוד.

ריר החל מתפשט בחלל פיה. היא הגיעה לדלת הכניסה ואמרה להיכנס.

שומר גברתן השגיח בשבע עיניים ודאג לבצע סינון מתאים של הנכנסים.

מראה הבחורה המסכנה ,התשושה, תרמילה על הגב ובגדיה הנאים אם כי מרופטים למדי לא ממש שכנעו אותו לאפשר לה מעבר מהעולם האמיתי המחניק והמהביל אל תוך גן העדן הממוזג.

הוא תיחקר אותה קצרות :"כן בבקשה..."? היא ענתה:"אני מחפשת עבודה".

הוא בדק בחפציה והפטיר כי לדעתו אין משרה פנויה אך הוא אפשר כניסתה.

היא נכנסה והלכה לכיוון בר המשקאות כשליבה הולם בחוזקה,היא אמרה לעצמה כי עליה לאסוף את כוחות הנפש ולהשקיעם במאמץ להשיג עבודה וכי ההזדמנות הנוכחית טובה לא פחות מכל הזדמנות .

היא פנתה למוזג המשקאות  ,שהיה שרוי באפלולית מסוימת ושאלה אותו מי הבוס.

לאחר שקיבל מידע על סיבת השאלה הפנה אותה הלה למשרד.

היא פסעה מספר פסיעות והגיע לדלת מהגוני אדומה שעליה שלט מוזהב .

היא לא הייתה מודעת לפרסומו של האיש,זו הייתה לה הפעם הראשונה שראתה את השם.

היא נקשה בהיסוס על הדלת."פ ת ו ח" באה תשובה מתוך החדר הסגור.

היא פתחה את הדלת.

בתוך החדר ישב אדם כבן חמישים , מטופח מכף רגל ועד ראש , שזוף ,שרירי ,מדיף ריח בושם יוקרתי.

האיש סקר את הנכנסת מבלי להשמיע קול. הוא בחן את מראה, יציבתה , בגדיה וחפציה ונשאר דמום למשך שניות ארוכות.

פרק הזמן דמה בעיניה לנצח.

"....כן ... נו טוב ", אמר לבסוף ,"איך אני יכול לעזור לך?"

"אני מחפשת עבודה, אני חרוצה , אין לי ניסיון בעבודה במסעדה אבל אני יכולה ללמוד מהר מאוד להיות מלצרית" שמעה עצמה יורה בקצב. היא לא הבינה מהיכן שאבה את הביטחון העצמי.

"אין מודעת דרושים בחוץ וממילא איני מגייס כוח אדם באופן כזה" ענה הבוס.

הוא המשיך:"כאשר אני זקוק למלצר אני פונה לאן שצריך ומקבל אדם מקצועי ומנוסה".

"אני מבינה" יצאה כל הרוח ממפרשיה, גאוותה לא נתנה לה להמשיך ולבקש.

"מהיכן את ולמה הגעת דווקא אלי"?

"שמי נורית לוגסי, אני משלומי, זה היום הראשון שלי בתל אביב ואני זקוקה לעבודה.

למה הגעתי  אליך? האמת שזה די מעניין ואפילו מסתורי". האיש קימט מצחו בציפייה מסוקרנת.

"אתה בוודאות לא תאמין אבל כבר בירידה מהאוטובוס בתל אביב צפון ראיתי בדמיוני דווקא את המסעדה הזאת באופן מדויק,על כל פרטיה ,כבר אז ידעתי שאגיע לכאן,אני לא יודעת לומר מדוע.

לפתע נוצר מומנט מחשמל, ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין. הבוס ,שדקה קודם חישב לסגור עניין ולשלח את הנערה לחופשי , נלכד לפתע במשהו גדול משליטתו , גל מאיים של מחשבות

הסתחרר במוחו-הוא לא יכול היה להתמודד בשיקול דעת עם המצב, הוא זכר כי בעבר היה לו חזיון מפתיע שהכיל מהלכים המובילים לאירוע בו הוא נמצא כרגע.

"אני באמת לא יודע כרגע מה לומר לך" הצליח במאמץ לסנן והמשיך:"מתי אכלת או שתית לאחרונה"?

"הו זה בסדר,אתה לא חייב" ענתה במבוכה למרות שמזה למעלה מעשר שעות לא בא דבר אל פיה.

"שטויות" ,האיש התקשר למאן דהו מהמטבח ופקד כי יביאו מזון ושתייה ,עוד ביקש האיש כי יקפידו על הגשת  דברי בשר בלבד, ללא תוספות חלביות שכן שיער כי הבחורה ,קרוב לוודאי ,מקפידה על ערכי מסורת.....

 

פרק 4

 

שון החל מתעורר מעלפונו ,הוא פקח את עיניו וראה תמונות מטושטשות מרצדות כנגדו.

הוא חש סחרחורת עזה, לאפו חדרה תערובת ריחות של עשן ,פיח ובשר חרוך.

מחשבתו לא הייתה סדורה לחלוטין אך הוא הבין שהוא חלק מתפאורה של אירוע נורא ואיום .

הוא ניסה לחדד ולהצליל מבטו ,התהליך הזה עמד להיות הדרגתי ביותר.

הוא הצליח להבין כי הוא ממוקם בתוך זירה של פיגוע קשה מאוד.

הוא החל לראות את סביבתו הקרובה ובה שברים של עצמים דוממים וחיים, חלקי מתכת מעוכה , שברי זכוכית, מוצץ של תינוק , חלקי עצמות ,פיסות חומר שבהמשך הבין כי הוא עור אדם ושלוליות עצומות של דם .

שון חש ריקנות עצומה, נטולת תחושות, מן הסתם הוא לא היה מסוגל לבצע הערכה לגבי מצב העניינים.

הוא המשיך בניסיונות התמקדות, הוא לא חשב על השרדות ,וודאי לא על נסיעתו ויעדה.

הוא ניסה  לחקור סביבתו הקרובה.

הוא הרים מעט את ראשו,פעולה שהסבה לו כאבי תופת והחל מבחין באנשים עטויי כפפות לבנות ובגברים עטופי שכמיות ניילון שקופות בעלי זקנים עבותים כיפות וציציות.

הוא הבין כי כוחות הביטחון וההצלה כבר במקום.

אוזניו החלו להכיל  תערובת נוראה של צפצופים בלתי פוסקים וצליל סירנות של אמבולנסים הבאים ויוצאים מהמקום בדחיפות.

שון החל שם לב לרטיבות חמה הזורמת לאורך ברכיו וזרועו השמאלית.

הוא הבין כי יש לו דימום רציני אך לא ידע כיצד יוכל לבצע בדיקה עצמית של מצבו.

"שלום לך" שמע לפתע כל עמוק ושליו פונה אליו,"איך אתה מרגיש"?

שון לא ראה את הדובר אך הבין כי הוא עומד לצידו ומדבר אליו. הוא לא הצליח להזיז את ראשו ולפיכך בא הדובר אל מולו.

שון ראה במטושטש את הדובר וניסה להישמע מנומס ורגוע "אני מרגיש בסדר, אני מציע כי תבדוק את אלה שבאמת זקוקים לכך".

שון לא היה מודע למצבו כי מקץ מספר דקות נוספות הוא איבד שוב את הכרתו.

למזלו,אותו אדם שאיתר אותו היה פרמדיק ותיק ומנוסה שהצליח לאבחן כי מצבו די קשה ולפיכך דאג כי הוא יפונה מיידית לבית החולים.

בפעם הבאה ששון התעורר זה כבר היה בבית החולים רמב"ם בחיפה בחדר מיון נפגעי טראומה.

מולו עמדו רופא ואחות שבישרו לו כי בהיעדרו מעולם המודעות ביצעו בו את כל הבדיקות הנחוצות.

"מצבך בינוני " בישרו לו,הם פירטו את הבדיקות שעשו לו ,הסבירו את משמעות תוצאותיהן וסיכמו:" תצטרך לעבור ניתוח מיידי עוד הלילה, לאיחוי כלי דם בבטן. בהמשך, באופן לא דחוף, נמליץ על מספר ניתוחים קוסמטיים בפנים ובברכיים". סיימו והלכו.

שון נותר לבד ופרץ בבכי מר, בכי שסיכם את מצב אי הוודאות והיווה קטליזאטור משחרר.

הוא החל תוהה היכן קרוביו-בני משפחתו ויותר מכך,היכן קטי,חברתו שאליה נסע ברכבת המוות.

פרק 5

 

נורית לוגסי התעוררה ופקחה את עיניה. לקח לה זמן להתרגל לאפלולית החדר.

היא הבחינה כי היא אינה בשליטה בכל הנוגע למיקומה ותנוחתה.

"איפה אני"? "מה אני עושה פה"? "מה השעה"?"איזה יום היום"?

סדרה בלתי פוסקת של שאלות הטרידו את תודעתה של נורית.

היא קמה בעצלתיים וניגשה אל החלון המוגף,היא קיוותה שפתיחתו

תאיר את החדר ואת מחשבתה המעורפלת.

היא לא מצאה ידית לחלון למרות שהקדישה מאמצים לחיפוש.

נקישות רכות בדלת גרמו לה להידרך והיא ניגשה בחשש מה לפתוח.

האישה הפיליפינית שנכנסה הציעה מייד את עזרתה ובמאור פנים רב.

"בוקר טוב, נורית,הכל בסדר"? שמעה נורית את השאלה מופנית אליה מפורשות.

עדיין בהלם מסוים ענתה נורית "בוקר טוב,איך פותחים את החלון"?

איזבלה הפיליפינית  הושיטה ידה אל מרכז השולחן שעמד במרכז החדר.

היא נטלה משם מכשיר שלט רחוק צר וארוך ובלחיצה קצרה גרמה לחלון לנוע באוושה חרישית על מסילה בלתי נראית עד לפתיחתו המלאה. לחיצה נוספת הניעה את התריס הכבד .

ללא מילים, כשלבה פועם בקצב, פנתה נורית אל החלון.

המראה שנגלה לעיניה היה מדהים:גינת ענק,ממש מיני פארק, מטופחת להפליא ומעוצבת עד הפרט האחרון. היא נזכרה בגן הבהאי בו טיילה שנים רבות קודם לכן באחד מטיולי בית הספר השנתיים.

היא הבינה שהגינה כמו גם הבית שייכים לאותו אדם, מיטיבה מיום האתמול.

היא נפנתה להתבונן פנימה-לבד מאיזבלה שניצבה בחדר, ממתינה למוצא פיה, הצליחה נורית להבחין באוסף מדהים של פריטי ריהוט בהם חזתה בעבר רק בסרטי קולנוע: המיטה בה ישנה,מיטת "קינגסייז" ברוחב מדהים ,ארון מעוצב מעץ מלא עם ראי על כל שטח החזית,שידות מבריקות,מדיפות ריח של חו"ל,מנורות קריאה מיוצרות בשילוב שיש ומתכת כסופה, שולחן במידות ענק שמבנהו מעין אליפסה לא סימטרית ,עם "מפרצים", רגליו מתכת ומשטחו זכוכית מט בגוון תכלכל.     

נורית עמדה יחפה על רצפת הפרקט הנעימה ,מנסה למתוח את רגעי העונג עד כמה שאפשר.

"מה תרצי לארוחת בוקר"? הופרה לפתע שלוותה.

"הו, לא, אני לא יכולה..." התעשתה נורית, הכבוד העצמי המעצבן הזה המשיך לתקוע מקלות בדחפיה.

"זה בסדר,אלי רוצה שתרגישי כמו בבית,יותר מזה, הוא אפילו מתעקש" שמעה נורית את איזבלה שולטת בעברית רהוטה יותר מאשר חלק ממכריה.

"אלי?רוצה? קמטה נורית את המצח,אה בוודאי,אלי מאתמול-המסעדה"

היא נכנעה אל מול האסרטיביות :"טוב, בסדר , מה יש לך להציע"?

מקץ מחצית השעה שבה איזבלה עם עגלה ועליה מגשים עמוסים בכל טוב.

נורית סעדה את ליבה עד אשר חישבה בטנה להתפוצץ.

"יש בגדים בארון עבורך" אמרה איזבלה.

נורית הופתעה שוב, "בגדים?איך?למה"?

היא פתחה את הארון, מכנסי ג'ינס ממותגים וחולצת טריקו כנ"ל היוו את מלאי פריטי הלבוש העכשווי.

נורית התקלחה , התרעננה בעזרת מבחר מהתכשירים הקוסמטיים הרבים שעמדו לרשותה,עטתה על עצמה את הבגדים החדשים ופנתה לצאת מהחדר.

 

פרק 6

 

זה היה יומו השלישי של שון בביה"ח רמב"ם בחיפה.

עד אז הייתה הכרתו מעורפלת למדי .

כך העדיפו הרופאים שרצו למנוע ממנו סבל מיותר, הן מכאבי תופת של פציעות באזורי גוף נרחבים,הן מבדיקות תכופות שערכו בו.

באותו יום חלה התאוששות מסוימת במצבו ,הוא פקח את עיניו וראה אנשים.

משהתחדדה ראייתו הבחין שהיו אלה הוריו- אריאנה ויצחק ואחיו הצעיר- תום וכן קטי ,חברתו,אליה שם פעמיו ברכבת המוות.

הוא הבחין באמו מנסה להסתיר דמעותיה אך משהבחינה כי פקח עיניו ניגרו הדמעות כמפל ללא מעצורים וגם הוא וקטי הצטרפו ל"מקהלה".

"מתי הגעתם"? שאל לאחר שנרגעו קמעא. "כמה שעות אחרי שאתה הגעת,לפני שלושה ימים" ענה אביו.

"וואו,אני לא מאמין,שלושה ימים,תראה מה זה" לחש שון "אני זוכר מאוד במקוטע מה שקרה,אני זוכר באופן כללי התפוצצות ברכבת, כוחות הצלה, שברים רסיסים ודם,אבל שום דבר מעבר לכך, מה קרה"?

שון חש בהשתתקות סביבתו,האנשים זעו באי נוחות , נבוכים,"היה פיגוע של החמאס" ענה האב לקונית ולא יסף.

שון סבל עדיין מחולשה רבה והתקשה להישאר מרוכז לאורך זמן.

בשלב הזה לא היה מסוגל להמשיך לשוחח ואפילו להקשיב ולפיכך נחסכו ממנו נתוני האסון ובכלל פרטים כלשהם,הוא שב ושקע בשינה טרופה ממנה התעורר רק מקץ מספר שעות.

מבקריו פנו בינתיים להמשיך ולהשתדל אצל נציגויות הגורמים המטפלים בביה"ח-קופ"ח הכללית,י.ע.ל ואגף השיקום של משרד הביטחון.

כמו כן הם התקשרו להנהלת רכבת ישראל אשר מצידה מסרה כי נציגים מטעמה עוברים בין נפגעי הפיגוע ובני משפחותיהם וכי הם מתעתדים להגיע לרמב"ם תוך יומיים.

משסיימו סבב זה של התארגנויות נפנתה הקבוצה הקטנה והמגובשת ושבה לחדר שהעמיד ביה"ח לרשותה במלונית  המיוחדת לשם כך.

בשעה שתיים לפנות בוקר פקח שון את עיניו שוב.

חלון חדרו במחלקה הפנימית ב' בקומה 7 השקיף אל רכס הכרמל.

למרות כאביו שהחלו להתגבר, צפה שון ,נפעם, בנוף המואר ובמיוחד בגן הבהאי,במקדש מוזהב הכיפה וכן בכל שלל האורות המרצדים.

הוא לא ידע לזהות את שייכותם אך התפעל מגודל הכישרון ליצור  בנייה וסלילה לאורך ולרוחב תוואי כה קשה -מדרון של הר.

הוא תהה להיכן נעלמו קטי ובני משפחתו אך מבט על שעון הקיר הגדול הבהיר לו את הסיבה.

כאביו גברו בינתיים והוא צלצל לאחות.

האחות הופיע מקץ מספר דקות ,פרק זמן  שדמה בעיניו לנצח.

"מה רצית"?שאלה."אני סובל כאבי תופת-הייתי רוצה משכך כאבים".

האחות יצאה ושבה עם כוסית פלסטיק קטנה ובה תרופה נוזלית .

שון שתה את התכולה ומקץ רבע שעה לערך פגו כאביו והוא שב ונרדם.

למחרת בבוקר שבו הוריו ואחיו כמו גם קטי ופקדו את מיטתו.

מצבו נראה משופר מעט , הוא היה מסוגל לשבת מעט במיטה.

קטי הקדימה ואמרה:"שון , אני עוד מעט נוסעת , אני חייבת לחזור לעבודה ,אני מבטיחה להתקשר ועד סוף השבוע אני אחזור ". היא נישקה את שון ופנתה לדרכה.

"איזו בחורה מצוינת" ,התפעלה אריאנה,"ממש בחורה לעניין,איפה מצאת אותה?"

"אוי אימא,באמת,סיפרתי לך עליה הרבה פעמים", "כן שון אבל עד שאתה לא פוגש אדם פנים אל פנים אתה לא יכול להתרשם".

"בקיצור" הרצין לפתע שון "ספרו לי , מה קורה ,יותר נכון, מה קרה"?

יצחק פתח את פיו לענות כאשר לפתע נשמעו פעימי החדשות ברדיו ,הוא סימן לשון באצבעותיו לאות כי ימתין עד לאחר שישמעו את החדשות.

"קול ישראל מירושלים ,השעה עשר בבוקר, הרי החדשות מפי מלאכי חזקיה."

קולו המוכר של הקריין הוותיק שכל השנה נשמע ענייני עד אדיש נשמע הפעם מרוגש למדי ויצר בקרב השומעים ציפייה דרוכה לבאות.

המסר השונה כל כך לא אחר לבוא: "אנו מעבירים כעת את השידור למשרד ראש הממשלה להודעה מיוחדת".

שון קימט את מצחו אך לשאר הנוכחים היה ברור מה יהיה תוכנה של ההודעה.

קולו של ראש הממשלה הדהד במוסרו את החלטת הקבינט בזו הלשון:"...לאור התגרויות בלתי פוסקות לאורך תקופה ארוכה בה הבלגנו חזור והבלג ובמיוחד לאור הפיגוע הרצחני חסר התקדים אותו ספגנו בקו של רכבת ישראל,פיגוע  בו איבדו חייהם שמונים ושבעה ונפצעו מעל מאתיים מקרב מיטב אזרחינו-גברים נשים וטף, ממשלת ישראל אינה רואה כל חלופה מתקבלת על הדעת זולת יציאה למלחמת חורמה עד למיגורו הסופי של ארגון המחבלים האחראים לפיגוע.

נוסף לכך מכריזה ממשלת ישראל על מלחמת מנע כוללת כנגד כל מי שסייע ומסייע לארגון. בקרב המסייעים מונה ממשלת ישראל ארגוני מחבלים נוספים וכן מדינות ריבוניות אשר אינן מנסות אפילו לטשטש את מעורבותן....."

דבר ראש הממשלה התארך וכלל נימוקים מנימוקים שונים להצדקת המהלכים המתוכננים, אך כבר בשלב מוקדם של הדברים "הושמו כל הקלפים על השולחן" התמונה התבררה לגמרי וגם שון כמו לאחר טיפול בהלם הבין באחת מה קרה ומה עומד לקרות. 

 

פרק 7

 

זו הייתה תקופת דמדומי הקיץ,עמוק אל תוך הסתיו הקצר,מחצית אוקטובר, אם לדייק.

עומס החום הלך וירד במרכז הארץ כמו גם באזורי האקלים הקשה יותר.

פה ושם החל מטפטף והשלכת החלה במהלכים להפשטת העצים מעליהם.

מזג האוויר הפך יותר נוח והאזרחים חשו תחושות אמביוולנטיות.

מבט כללי על מצב האומה לא בישר טובות ובניגוד לרוחות הקרות שהחלו לחדור לאזור, הורגשו היטב רוחות חמות של מלחמה אשר לובו פעם אחר פעם ע"י הצהרותיהם של מנהיגים.

חברי הקבינט המצומצם לא חסכו בהצהרות בנוגע למלחמה המתקרבת ,מימדיה הצפויים ויעדיה.

ראש הממשלה החל משדר הצהרות לוחמניות ביותר שעמדו בניגוד מסוים לגילו המתקדם ולתחושת הציבור כי ברבות השנים למד מהניסיון והתמתן בהחלטותיו.

נשיא ארה"ב ונשיאי מדינות אירופאיות חשובות עשו מאמצים גדולים להניא את ראש הממשלה מלנקוט צעדים "נחפזים" לדבריהם.

התחושה הכללית הייתה כי כל זה לא יועיל , מה גם שבעבר ,על פיגועים "קלים" בהרבה מהמגה פיגוע ברכבת ,הגיב צה"ל באופן קשה וקשוח.

הוחל בגיוס נרחב של מילואים כאשר שיעור משרתי העורף גבוה במיוחד עקב החשש מפגיעות קשות בעורף הרך של האוכלוסייה האזרחית.

התהליך נראה בלתי הפיך וכי כלה ונחרצה עם ראש הממשלה ושריו למצות עד תום את האופציה הצבאית .

ראש הממשלה עשה מאמץ להשיג דעת קהל אוהדת בהמשיכו לטעון, השכם והערב, כי מדיניות ההבלגה מוצתה עד תום ולא הוכיחה עצמה כיעילה.

האקלים הכללי הפך מלחמתי עכור וגם הצדדים שמנגד לא חסכו איומיהם .

החמאס הזהיר,כנ"ל מלך ירדן ,נשיא מצריים,נשיא סוריה ,השכבה השלטת באיראן הזהירה כי על ראשה של הישות הציונית תיפול מכה שהיא טרם ידעה.

מנהיגה הישיש והחולה של המדינה הפלשתינאית שבדרך נשא נאומים אשר הכילו מסרים של שטנה אך בעיקרם היו די מבולבלים ולא ברורים עד הסוף.

באמצע השבוע האחרון של אוקטובר החלה המלחמה.

במאמץ מרוכז ובתוך פרק זמן של כשעה אחת, הפעיל צה"ל מספר רב ביותר של מזלטי"ם ומסוקי אפאצ'י,הללו ביצעו סיכולים ממוקדים בכל היעדים המודיעיניים בכל רחבי המזרח התיכון כולל הגדה , הרצועה, דמשק ויעדים נוספים בסוריה ובמדינות ריבוניות שכנות נוספות .

ה"קציר" היה אינטנסיבי ביותר-מעל חמישים איש החשודים כשותפים בשרשראות הפיקוד של ארגוני טרור למיניהם איבדו מיידית את חייהם, מי ברכבו ,מי בהליכה תמימה ברחוב, מי בסדנה לייצור נשק.

הפגיעות היו מדויקות ביותר אם כי לא נחסכו פגיעות באזרחים תמימים הנאלצים לתת מחסה למחבלים .

התגובות לא אחרו להגיע, טילי קסאם נורו ברצועת עזה אך מבלי לגרום נזק כלשהו.

גל שני של ירי ממזלטי"ם ומסוקי אפאצ'י של צה"ל התמקד על יורי הקסאמים והביא להשמדת סוללות פעילות.

בימים הבאים חלה התדרדרות כללית במדינה ואחד הסיוטים הגדולים התגשם. התברר כי מקרב ערביי ישראל קמה התארגנות נרחבת לתמיכה אקטיבית בטרור.

חוליות מצוידות בכמויות עצומות של נשק ותחמושת יצאו מהישובים הערביים לפעילות רצחנית בצמתים הראשיים. בהסלמה הזו שורטטה  טביעת  אצבעות ברורה של ארגון אל קעידה.

עד מהרה נמנו עשרות נפגעים,הרוגים ופצועים בקרב אזרחים ישראליים שנסעו בצירים ראשיים כגון כביש עירון כביש וואדי מילק ועד כבישים בגליל העליון, ניכר כי האוכלוסיה הערבית  נרתמה לחלוטין לרעיון של השתלטות על המדינה היהודית והתארגנה לצורך כך במשך זמן רב.

גם כאן לא איחרה להגיע תגובה של השלטונות ולא רק שלהם-אלימה באופן חד משמעי במיוחד.

כוחות הימ"מ של המשטרה, כוחות נוספים של מסתערבים וכוחות שריון ותותחנים נכנסו לכל הכפרים והשליטו עוצר , כל מי שיצא מהבית לאחר השעה שש בערב נורה מבלי שנשאלו שאלות.

בתים נתפסו והפכו למפקדות . דפוס הפעילות היה כמו בשטחים הכבושים.

ישובים עירוניים גדולים בותרו למספר חלקים אשר ביניהם לא התאפשר כל מעבר, תהא הסיבה אשר תהא.

בימים הבאים החל גל פורעים מקרב האוכלוסייה היהודים עולה על הישובים הערביים מבלי שייחשף ע"י הכוחות בשטח.

במשך כשבוע בוצעו פוגרומים ללא תקדים באוכלוסיה הערבית,בוצעו תליות פומביות ,מעשי אונס,שוד וביזה.

התקשורת לא הורשתה לסקר את האירועים ותחת מגבלות הצנזורה הצבאית ממילא לא יכולה הייתה לשדר כרצונה.

כל התקשורת נכפפה למשרד דובר צה"ל אשר ביצע במידע סינון שרירותי על פי צרכיו של השלטון.

באופן מפתיע הסתיימה כל הפעילות בבת אחת לאחר מהלכים פומביים ומהלכים של השתדלות רבה מאחורי הקלעים של ארה"ב ומדינות אירופה.

כולם ליקקו את פצעיהם-אומדן הנפגעים בקרב ערביי ישראל- כחמש מאות הרוגים ,מעל שלושת אלפים פצועים ופגועי פוגרומים ומעשי אונס.

בקרב יהודי ישראל-קרוב לשישים הרוגים ושלוש מאות פצועים.

בקרב תושבי הגדה , הרצועה ומדינות האזור קרוב לאלף הרוגים וחמשת אלפים פצועים. 

ובתום האירועים,דממה דקה ותעוקה חזקה של עם שלם,כל הסכרים נפרצו,הייאוש תהומי .

 

פרק 8

 

הזמן-תחילת נובמבר,דמדומי מלחמה,תחושה כללית של הקלת מה.

התקשורת מתחילה להשתחרר מכבלי הצנזור ולהתאושש מהמצב החמור אליו נקלעה לראשונה מזה עשרות שנים.

שון נמצא בשלב מתקדם של תהליך שיקומי בבית לוינשטיין לכאן הגיע לאחר אשפוז ממושך ברמב"ם.

תכנית השיקום במוסד זה אינטנסיבית מאוד אך מקרהו של שון נחשב קל ביחס למצבם של אחרים השוהים שם והוא צפוי לעזוב כבר בתוך כשבועיים.

באותו יום הגיע צוות טלוויזיה של CNN לדבר עם רופאי המקום ,אנשי מנהלה ופגועי מעשי איבה מקרב המאושפזים.

באופן כלשהו הופנה הצוות לשון לאחר שמישהו נזכר כי שון היה קרבן פיגוע הטרור שהביא למערכה הצבאית בה שרויה כרגע המדינה.

המראיין נעים ההליכות ביקש משון רשות לראיינו ונענה בחיוב. 

התנהלה שיחה ארוכה ומקיפה אשר חרגה אף מגבולות המקרה הספציפי שכן שון בחור נאה,איש שיחה מגוון,מעניין ומלא רעיונות ושליטתו באנגלית  מושלמת לאור מוצאו החצי אנגלו סקסי.

הצוות האמריקני הבין עד מהרה כי בידיו חומר תקשורתי יקר ערך למרות התיישנותו לכאורה של החומר.

הוא שיער כי בידיו לייצר "ספין" תקשורתי אשר יספיק למהדורות של יום שלם ואולי אף יומיים.

עם סיום הראיון הודה המראיין לשון במאור פנים ופנה לדרכו.

שון חייג במכשיר הטלפון הנייד לתפוצת  בני משפחתו חבריו ומכריו ובישר להם על כך כי ביממה הקרובה יוכלו לראותו בCNN.

שון התגעגע במיוחד לקטי ,היה לו קשה בלעדיה,הוא התקשר אליה וניהל איתה שיחה ארוכה במיוחד אל תוך הלילה

 

פרק 9

 

עדיין על רקע המלחמה ואזעקות ברחובות,נתקפה נורית לוגסי לפתע בתחושה של פטריוטיזם לוקאלי כשהיא מחליטה לחתום את פרק ת"א שנמשך כחודשיים  ולשוב לשלומי .

היא עוזבת את הדירה ששכרה עם שותפה.

היא עושה זאת לא לפני שהיא מוצאת מחליפה.

היא גם משאירה מכתב ארוך ומנומק לאלי שבמסעדתו מילצרה כל אותה תקופה.

את החלטתה קיבלה נורית  ביודעה כי לא תוכל לשאת  שיחה פנים אל פנים עם מי שהיה מיטיבה,עזר לה ודאג לכל מחסורה כולל השתתפות בשכר הדירה.

היא חשה כי תוכל לחזור לעיירתה טעונה במטען נוסף אשר יאפשר בידה לסייע לה במאמצי התפתחותה כמו גם לעצמה במימוש חלומות לא ענקיים.

לאחר שסיימה את כל המטלות לקחה אוטובוס לטרמינל הבינעירוני שליד רכבת ת"א מרכז והמתינה לאוטובוס הישיר לשלומי.

תוך כדי ההמתנה צלצל המכשיר הנייד. על הקו היה אלי, כולו פליאה ותדהמה מהצעד הפתאומי כפי שהבין מהמכתב.

נורית ניסתה להסביר את מניעיה אך חשה כי כושר הביטוי שלה מספק לה פחות ארגומנטים משכנעים מכפי שהעלתה במכתב ולפיכך מצאה עצמה ,בערך לאחר המשפט השלישי שהשמיעה, עוברת למצב האזנה בלבד, מבלי שתהיה לה היכולת להדוף את טענותיו המשכנעות של אלי שמאוד רצה כי תשנה דעתה בטרם תעלה על האוטובוס.

אלא שנורית קורצה ,מסתבר, מחומר עקשני והיא עמדה על שלה,אם כי לקראת סוף השיחה כבר זלגה דמעות כמפל.

היא זלגה דמעות חמלה,על אלי,על עצמה ועל כל העולם.

היא הבטיחה לאלי רק דבר אחד –"עוד ניפגש,אני לא יודעת מתי ואיפה,אבל זה יקרה,אני חייבת לך המון".

נורית לוגסי הייתה מוקפת בהרבה נוסעים ,עוברים ושבים ואנשי בטחון ,אך היא חשה מאוד בודדה.

היא חשה שהדם אוזל מגופה מרוב חולשה ועייפות מהמאמץ הנפשי שכל מהלכיה האחרונים היו כרוכים בו.

היא רצתה כבר הביתה,לאימא ואבא,לפינה חמה ואוהבת.

ליבה היה קרוע.

 

פרק 10

 

המלחמה ,כאירוע יזום, שוככת לחלוטין לאחר שלושה וחצי שבועות קשים ועקובים מדם. קציר הדמים :בקרב הכוחות היהודיים-כ-60 אזרחים ועוד 155חיילים הרוגים ומעל 700 פצועים-קרוב למחציתם אזרחים . לפלשתינאים אומדן מקורב של 1000 הרוגים ומעל 5000 פצועים. ארגון החמאס ספג מכה אנושה ממנה יקשה עליו להתאושש בזמן הקרוב. הצבא יושב עמוק בתוך ריכוזי אוכלוסיה בגדה , ברצועה ובתוככי תחום הקו הירוק בישובים ערביים שהפנו עורף למדינה והפכו ל"גייס חמישי",כל הישובים האלה מוכרזים "שטח צבאי סגור",אין יוצא ואין בא.

בכל המדינה מוכרז משטר צבאי,צנזורה על כלי התקשורת, אין קליטה חוקית של תחנות מחו"ל המשדרות חדשות דוגמת CNN  וBBC-יחד עם זאת ניכרות עם הזמן הקלות הדרגתיות המבשרות איזשהו ניסיון לחזור לחיים נורמאליים עד כמה שאפשר .

עדיין מקפידים בשלטון המקומי ,תחת הנחיות השלטון המרכזי, על כיבוי אורות כללי והאפלה ב-עשר בלילה. 

מעשי טרור ספוראדיים ממשיכים להתבצע למרות הפריסה הרחבה של כוחות הביטחון, יהודים נהרגים ו/או נחטפים על מנת לבצע מיקוח לשחרור אסירים ביטחוניים.

במקביל ממשיכות  פעולות של כנופיות יהודיות , מאומנות ומאורגנות ,שמנסות לקחת את החוק לידיהן, כנגד אוכלוסיה ערבית והשלטון מתקשה מאוד לבלום פעולות אלה-המדינה על סף אנרכיה וכאוס.

על רקע כל זאת מחליטים שון וקטי, החברים האוהבים לבוא בברית הנישואים.

הם מקבלים את ההחלטה למרות מצבו הגופני הירוד של שון הממשיך בקבלת טיפול שיקומי אינטנסיבי בבית לוינשטיין.

 

פרק 11

 

ימים ספורים לאחר התאריך הרשמי של סיום המלחמה התקיימה החתונה, בחסות משרד הביטחון ובמימון כמעט מלא של המדינה.

על פי החלטתם של קטי ושון היה הטקס צנוע ביותר ללא ה"פירוטכניקה" המקובלת בדרך כלל.

באירוע, שהתקיים בגן אירועים לא הרחק מבית לוינשטיין, השתתפו רק בני משפחה וקומץ חברים של בני הזוג.

למרות האיפוק והצניעות הכל נראה מרשים ומכובד,הטקס ריגש והיה אפילו מצמרר בחלקים מסוימים בהיותו טעון מן הסתם רגשות עזים כל כך.

גם הרב ,אדם חביב ונאור, תרם את תרומתו להצלחת האירוע בניהול רגיש של טקס החופה.

שון הבטיח לקטי ולקהל כי הוא ינצח את מגבלותיו הגופניות בכל דרך ובכל מחיר.

אף עין בקהל לא נותרה יבשה כאשר שון הקריא לקטי שיר בחרוזים פרי עטו המפרט מה עבר עליו, פיזית ורוחנית ,עד שקיבל החלטה כיצד ברצונו לצאת מן ה"מיצר".עוד בשיר נשבע שון לנצח ולצאת לדרך חדשה.

עקב רצונו לשמור על כוחותיו לאורך הערב המתיש קיבל שון את עצת רופאיו ונעזר בחלק מהערב בכסא גלגלים לצורך מנוחה ותנועה.

באחת מהזדמנויות הרגיעה שנטל לעצמו היה שון ישוב בכסא הגלגלים מהורהר ומכונס מעט בעצמו.

תוך כדי זאת,החל צל גדול מתקרב אליו מאחור.

שון חש בדמות בעלת הצל רק כאשר ממש הגיעה לקרבתו המיידית,בגלל ריח הבושם היקר שהדיפה.

הוא סקר את הדמות מכף רגל ועד ראש והתרשם מאוד לחיוב.

הייתה זאת בחורה צעירה ,נאה, גבוהה,דקת גזרה ,חטובה,שופעת מסתוריות ,מושכת בשבריריותה.

"נעים מאוד,נורית...אה...נורית לוגסי..." ,"גם לי נעים,שון".

נורית המשיכה:"אני חברה של קטי עוד מילדות בשלומי,למדנו באותה כיתה ביסודי ובחטיבה ובאותה שכבה בתיכון, גם גרנו בשכנות באותו בניין הרבה שנים".

את שון תקפה תחושה מוזרה. הוא חש דפיקות לב מואצות והזעה בכפות הידיים, הוא אמר בליבו כי את כל הרעננות שהרוויח בישיבה על כסא הגלגלים איבד באחת בסיטואציה המלחיצה שלחקר פישרה אינו מסוגל לרדת די הצורך.

הוא היה בפירוש מבולבל ולא רק בגלל מראה של נורית, באוויר היה מתח חזק ושון חש כי הוא מבחין  גם בצד שממול בסימנים דומים של מערבולת רגשית.

"זה איננו מפגשנו האחרון " אמר בליבו שון, עוד ניפגש-מתי והיכן? ימים יגידו,אבל זה בוודאות יקרה. "יפה" ענה לבסוף "טוב שיש בחיים חברים כאלה" הוסיף משפט סתמי מאחר ולא היה מרוכז מספיק לצורך ניהול שיחה ממש.

לפתע הגיעה קטי:"הו,אני רואה שכבר הספקתם להכיר,אני מאוד שמחה,נורית היא החברה הכי טובה שלי לאורך כל השנים,בלי הפסקות , כל מהלך חשוב בחיי אני מבצעת רק לאחר התייעצות עם נורית, יש לה אינסטינקטים בריאים והמון חוכמת חיים".

נורית ושון החליפו בהיחבא מבטים רבי משמעות.

 

פרק 12

 

המלחמה עברה זה לא מכבר משדה הקרב, העקוב מדם אמיתי, לשולחנות המו"מ.

בזירת התיווך הבינלאומי, כידוע, מתקבלות הכרעות אמיתיות ומשמעותיות לגבי מי ניצח ומי הפסיד .

שון וקטי התגוררו בדירה צנועה ,שכורה ברח' הרצל 202 בעיירה שלומי.

שניהם הבינו כי עתידם לא יוכל להישזר בעתיד העיירה.

לעת עתה היווה המקום קן חם ונוח, מה גם שהוריה של קטי הושיטו כל סיוע שנדרש ואף מעבר לכך.

הם התאהבו בשון ועשו לילות כימים לסייע בידי קטי לסעוד אותו בתהליכי החלמתו הארוכים.

שון ידע להעריך זאת ובכל הזדמנות היה מבטא באוזניהם עד כמה אסיר תודה הוא.

כמו כן היה מסייע בידיהם בניסוח מכתבים לרשויות,קובלנות על שירות לקוי וכו'.

את מסלול ההליכה היומי שלו נהג שון לעשות כאשר ביתם הוא תחנתו הלפני אחרונה.   

בעת ההיא היה שון לאחר סיום תהליך שיקום מפרך בבית לוינשטיין ובהמשך פחות אינטנסיבי, פעמיים בשבוע ,מספר שעות כל פעם,ברמב"ם בחיפה.

במקביל היתה לו משרה זמנית במשרד המתנ"ס המקומי.

קטי נרשמה ללימודי השנה השנייה בביה"ס לאחיות בנהרייה ,היא התעתדה להיות אחות מיילדת ביום מן הימים ובינתיים למדה והתפרנסה בעבודות מזדמנות של סטודנטים.

שון וקטי קבעו לעצמם נוהג-טיול בכל סוף שבוע.

באותה שבת הם לא הרחיקו נסוע.

נסיעה רגועה של כרבע שעה על כביש המתפתל כלפי מעלה בהר הביאה אותם ליישוב הציורי מצפה מנות.

באותו יום,המהלך השוטטות הקצרה שלהם בישוב, הם קיבלו החלטה ,הם יעזבו את שלומי וישתקעו כאן,במנות.

לטעמם הישוב מדהים,הוא צופה אל אגם המונפורט ונופים מרהיבים נוספים ואינו מרוחק מידי ממקומות העיסוק והלימוד שלהם.

שון וקטי נפנו די מהר מהנוף וחזרו למכוניתם הישנה והחבוטה על מנת לתכנן לו"ז למהלך המשמעותי.

 

פרק 13

 

ישראל נחלה באופן לגמרי לא מפתיע,כישלונות לא מעטים בזירה הבינלאומית ושוב פשתה בציבור אוירה של "אין עם מי לדבר" "אנו תלויים רק בעצמנו "וכיוצא בזה.

רק ארה"ב וכמה איים קטנים באוקיינוס השקט המשיכו במסורת התמיכה בישראל.

בינתיים ניסה אלי- המסעדן הנחשב מתל אביב, לאתר את נורית לוגסי.

הוא ידע להפעיל קשרים ,התנהלותו העסקית רבת השנים הקנתה לו ידידים ומכרים בכל רחבי הארץ.

הוא נעזר בסיוע מגוון ,אנשים הלכו ובאו על פי הנחיותיו הטלפוניות,הוא עצמו חרש את אזור צפון הארץ היכן שציפה לאתרה.

בעיירה שלומי השתדל להתנהל בדיסקרטיות על מנת שלא למשוך תשומת לב מיותרת ולעורר חשדות.

לעיתים היה מקבל סימנים אופטימיים אך עד מהרה הם היו מתבררים כשגויים ולא מספקים.

סיכומו של דבר, כל מאמציו עלו בתוהו, כאילו פערה האדמה את פיה.

אלי הגיע לנקודה בה הבין כי המשך התרכזותו בחיפושים יוכל לעלות לו במסעדה ובשאר עסקיו.

הוא הבין בזמן כי עדיף לו  בשלב הזה להעביר את המאמץ למצב של "אש קטנה".

אלי שב למסעדה והחל עומד בפתח ,ליד השומר.

הוא החל מתייחס באופן אישי לכל סועד וסועד.

הוא ציין לעצמו כי זהו מצב חדש עבורו וכי ללא ספק עצם ההיכרות עם נורית חשפה אצלו פן רגיש שטרם נחשף בעבר.

סיבה נוספת לעמידתו בפתח הייתה כמובן ,ציפייה לנס שאולי יביא אליו את נורית.

הימים נקפו,כנ"ל הלילות, עסקי המסעדה פרחו ,היין זרם כמים, כבד האווז הבהיק מתמיד,פירות הים הוכנו על ידי שף מומחה מתאילנד ועוכלו במהירות בקיבות הסועדים.

רק אלי לא היה שמח, הוא סבל מלילות לבנים.

 

פרק 14

 

שון וקטי ישבו בביתם החדש במצפה מנות.

זה היה בית מדהים אותו רכשו בסיוע מקדמה של משרד הביטחון לאחר ששון הוכר כנפגע פעולת איבה.

קטי הייתה הרה בחודש השלישי.

שון המשיך להתאושש מפציעתו הקשה אך סבל עדיין מחרשות  באוזן ימין ,מספר שברים פנימיים שלא התאחו לגמרי ושיתוק חלקי ברגל שמאל.

הוא עדיין נעזר במקל והמשיך לנסוע לחיפה פעם בשבוע, בימי שלישי, לשיקום.

בני הזוג השאירו בבעלותם את רכבם הישן אך הרכב העיקרי שעמד לרשותם היה ג'יפ מתוצרת יפנית, רב עוצמה ,משוכלל ומאובזר באופן מפנק ,שרכשו ,ללא מס,בכספי הפיצויים.

הם המשיכו לטייל בסופי שבוע ,גם ביעדים מרוחקים וגם באזורים בעלי עבירות קשה.

שון וקטי נראו כזוג שנהנה מאוד מזוגיותו.

שניהם נטו להעתיר זה על זה מתנות והפתעות קטנות בכל הזדמנות.

כל אירוע קטן היווה סיבה למסיבה וכעת , עם הלידה המתקרבת חשו בני הזוג כי הם נמצאים על סף השגת ניצחון, ניצחונה של הרוח ובדרך לניצחון הגוף. 

הקשר ביניהם היה חזק ואידילי ,הם לא השתעממו זה במחיצתו של זה, המתח ההדדי שהרבה פעמים מוביל למריבות קטנוניות ,היה בדרך כלל מתפרק בדרך או מתועל למצבים קונסטרוקטיביים.

שון וקטי אהבו לחזור הביתה.

 

פרק 15

 

נורית לוגסי חיה ונושמת.

היא לא חזרה לשלומי כפי שתכננה,היא לא מצאה שם פרנסה.

יחד עם זאת,מאחר שהעדיפה את הצפון ,היא חיפשה ומצאה דיור ועבודה במושב בצת המרוחק קילומטרים ספורים משלומי.

באותו זמן לערך הוכרז המושב ככפר תיירותי ולפיכך היא השתלבה בקלות במערך חדרי האירוח במקום.

עבודתה הייתה די קשה,היא עסקה בניקיון חדרי אירוח ובעזרה במטבח בו התקינו ארוחות בוקר.

גם השכר לא היה משהו-קצת מעל שכר מינימום, אך נורית לא התלוננה, היא שמחה בחלקה.

היא הייתה די מנותקת מהעולם החיצון, שעות עבודה רבות ומעייפות נתנו אותותיהן וגרמו לה להיות עייפה ואדישה.

מן הסתם היא גם לא הייתה מודעת לחיפושים הקדחתניים שנערכו בעקבותיה.

מה שהחזיק אותה בתנועה הייתה הידיעה כי התמדה בעבודה זו תאפשר לה לחסוך סכומי כסף שיעזרו לה בהתמודדות עם העולם הגדול ללא תלות באחרים.

באחד מימי שלישי בבוקר, גמלה בליבה של נורית החלטה לנסוע לתל אביב.

היא ביקשה,כנדרש,את אישור בעלי חדרי האירוח לצאת לחופשה קצרה ולאחר דין ודברים קצר נעתרו הללו,לא לפני שביקשו ממנה לשוב בהקדם שכן יקשה עליהם לתפקד לבד.

היא החליטה על נסיעה לצורך סידורים ,קניות ובילויים ולא הצליחה להבין מדוע גואה בה התרגשות כה חזקה.

כבר באחת עשרה לפני הצהריים היא נסעה לנהרייה על מנת לעלות שם על רכבת שתיקח אותה לתחנת ת"א מרכז.

למזלה הרע היא "פספסה" את  הרכבת במספר דקות ונאלצה להמתין קרוב לשעה לרכבת הבאה.

במקביל קיבל שון החלטה לבקר את בני משפחתו בראשל"צ ותכנן כי לאחר טיפול השיקום בחיפה יעלה על הרכבת המהירה לראשל"צ.

בשעה 1208 קלטה רכבת ישראל את נורית לתוכה והחלה שועטת דרומה.

שון סיים את הטיפול בשעה שתיים עשרה ושלושים לערך בצהריים והזדרז רגלית אל תחנת בת גלים הקרובה – הוא הרגיל עצמו בהליכה רבה גם ביישובו כדרך למרפא של רגלו הפגועה וחיזוקו הגופני בכלל.

שון התכוון בנסיעת רכבת  זו שהיא הראשונה מאז הפיגוע הנורא ,לרפא את נפשו מהטראומה והוא נאבק ללא הפסק בתחושות חרדה שאפפוהו.

בשעה 1247 קלטה הרכבת גם אותו לתוכה.

 

פרק 16

 

שון ישב ברכבת .

הרכבת דהרה במהירות יעילה וחרישית .

הוא ניסה להתרווח על הכסא המרופד בעל המשענת הגבוהה.

הוא חש כי הוא מתקשה להתמודד ,אימה אחזה בו.

מערכת הקירור המשוכללת הפיצה קור חזק בחלל הקרון,אך למרות זאת לא הפסיק גופו של שון להגיר זעה.

גופו רעד באופן בלתי נשלט.

לקראת כל תחנה חישב שון לרדת.

הוא לא היה מסוגל להבין מהיכן כוחות הנפש שגייס על מנת להישאר על הרכבת.

סימני הטראומה החלו מתגברים יותר ויותר ,שון חש תערובת תחושות שבין צמרמורת לסחרחורת.

הוא היה נתון בהתקפים פנימיים שדרדרוהו למערבולות על סף עילפון.

הוא קם מכיסאו והחל משוטט לאורך הקרונות מתפלל שהרכבת תאיץ נסיעתה,תקצר את מסלולה,תדלג על תחנות,כל מה שיכול לקרב את סוף הסיוט .

הוא הביט בשעונו –השעה 1309 ,הכרוז הודיע על התקרבות לצורך עצירה בתחנת בנימינה.

שון מסויט לגמרי-עשרים וחמש דקות נסיעה שעבר נדמו בעיניו לנצח.

הוא חישב ומצא כי משך הנסיעה עד תל אביב מרכז אפילו ארוך במעט מזה שעבר.

הוא התקשה מאוד לשאת את המחשבה כי בתל אביב מרכז יאלץ לעלות על רכבת נוספת-לראשון לציון.

עמוס מחשבות טורדניות אלה חזר הבחור והשתרע על מושבו. 

הוא פתח תיק צד קטן שנשא עמו ושלף משם בקבוק מים.

כמו כן שלף נרתיק קטן.

תכולת הנרתיק הייתה מעט כסף מזומן ודבר מה נוסף, במיכל פלסטי קטן-כדורי הרגעה רבי עוצמה.

שון קיווה והאמין בטרם נסיעה כי לא יזדקק לכדורים אלה שהשפעתם חזקה וארוכת טווח.

הוא חש כי הוא עומד לאכזב עצמו קשות אך לא ראה מוצא.

הוא פתח את המיכל, שלף קפסולה שקופה ועמד להכניסה לפיו.   

"שלום לך" שמע לפתע קול מוכר למדי.

הוא הקפיא באחת את תנועת ידו ונפנה אל הדוברת.

הוא נזכר מייד-הצל ,השבריריות,ריח הבושם.

"שלום לך נורית, מה שלומך"? ניסה לסגל לקולו טון ענייני .

"מדוע יש לך דמעות בעיניים?אתה מקורר"? מזהה נורית מצוקה אצל שון.

או אז נשבר שון באחת ופורץ בבכי מר.

"זו לי נסיעה ראשונה ברכבת מאז האסון" מנסה שון להסביר בקול חנוק ובמילים שבורות.

"אהה...אני מבינה,אני יודעת ,בוא אלי",מתגברת נורית על המבוכה הראשונית ומאמצת את שון אל גופה.

"זה נורמאלי,זה טבעי..המממ,כל הכובד על האומץ אתה צריך להיות גאה בעצמך."

הרכבת המשיכה נסיעתה כאשר שון אחוז בזרועותיה של נורית,תחושתו השתפרה פלאים,הוא מצא דרך נפלאה להתמודד עם האימה.

בשעה 1345 בדיוק פלטה הרכבת את השניים אל רציפי תחנת תל אביב מרכז.

 

פרק 17

 

הרכבת הגיעה לרציפי תחנת ת"א מרכז בשעה 1345 .

שון לא התלבט.

הוא קיבל החלטה אשר על סיבתה לא היה נעול לחלוטין.

הוא החליט לרדת עם נורית ולהתלוות אליה לשעה שעתיים בת"א, טרם המשיכו לראשל"צ.

השניים פסעו לאיטם לכיוון תחנת האוטובוס.

הם המתינו מספר דקות וכשהגיע קו 12 הם עלו עליו.

הם נסעו 4 תחנות וירדו בכיכר רבין.

משם החלו בתנועה רגלית מערבה לכיוון שדרות בן גוריון.

תחושה של התרגשות עזה,בלתי מובנת ,אפפה לפתע את שון והלכה והתעצמה ככל שהעמיקו בצעידתם בשדרה.

שון חש כי בקרוב מאוד עומד להיחרץ גורל המחבר בינו לבין אנשים נוספים.

בראשו התבהרו תרחישים שונים שהביאוהו להאמין כי נתיבי הסיטואציה אינם מקריים וכי צעידתו בתוכם תוכננה מראש .

הוא ראה בעיני רוחו את קטי ,אשתו, פניה דואבים בכאב נפשי חזק.

מצפונו ייסרו אלא שהוא חש כי אינו מסוגל לשלוט במצב-התהליך היה חזק ממנו.

ענפי העצים נעו בחוזקה,השמיים התקדרו ועננה כהה כיסתה אותם,מזג האוויר הפך מחמים ונעים לסגרירי משהו ,צופן עתיד מסתורי.

שון ונורית עברו בדממה כברת דרך של כק"מ וחצי לאורך שד' בן גוריון.

שון חש באפו ריח מוכר, ריח המסעדה של אלי.

הם התנהלו עוד מספר צעדים עד שהגיעו אל מפתן המסעדה.

אלי כבר המתין להם בכניסה,נורית התקרבה ,שון התקרב .

אז התברר הכול.

 

פרק 18- סוף דבר

 

"שלום לכם,מה שלומכם"? קרן אלי מאושר.

"שלום" ענו השניים.

"אני מבין שהייתה לך נסיעה לא משהו" פנה אלי בדאגה כנה לשון.

"זה נכון, אבל אני אוכל להתמודד עם זה ,אני צריך קצת זמן,אגב,איך אתה יודע"?

"אני יודע הכול" ענה אלי במבט של "יודע כול" וניפנה לנורית.

"ומה שלומך,יקירתי"?

"הכול טוף ,עובדים קשה, יש פרנסה , מקוים שיהיה עוד יותר טוב". אלי הניד ראשו בהבנה והמשיך:

"בואו איתי,השולחן מוכן, נאכל קצת ,נדבר קצת, נתיר פלונטרים ונסביר "מי נגד מי".

שולחן ההסבה היה ערוך בצורה מרהיבה , הכלים-סכו"ם מצופה זהב וסט צלחות בהירות ל-4 מנות עם פס זהב אמיתי.

הכול נצץ ובהק באור היקרות אשר בקע משלל נרות מדהימים בצבעיהם ואורכם אשר היו נעוצים בפמוטות ארוכי מוטות.

מאגדי סחלבים פיארו את מרכז השולחן הענק.

ניכר כי הושקע תכנון רב בהפקה השולחנית הזו , ברור היה לכולם כי "נאכל קצת" לחלוטין לא תאם את כוונות המארח.

יותר מכך,ברור היה גם כי "נדבר קצת" היה עוד פחות נכון.

השלושה התיישבו.

שון ונורית התיישבו זה לצד זה כשגבם מופנה לחלון המסעדה ופניהם לכיוון חלל המקום,אלי התיישב מולם כשגבו לסועדים האחרים שבשעת אחר צהריים זו לא ממש גדשו את המסעדה בהמוניהם.

מקץ מספר דקות הוגשו לשולחן על ידי מלצר חרישי מנות ראשונות מעוררות תיאבון ובגטים חמים.

המנות היו על בסיס תוצרת המטבח המזרחי כאשר מיזוג הגלויות בא לידי ביטוי בשרבוב מספר מנות בעלות גוון מערבי.

השלושה נפנו תחילה לשלל המאכלים כאשר בשלב זה הסתפקו ב"ביקורת מזון" נלהבת ותו לאו.

סורבה אשכולית אדומה ומעט יין לבן חצי יבש צונן שהובא ממרתף המסעדה אפשרו למזון להתעכל בקלות ואפשרו מעבר למנות העיקריות, הבשריות.

עם תום השעה הארוכה של ארוחת "כיף",כפי שהסכימו הכול, ביקש אלי רשות להצית סיגר ריחני.

הוא גם הציע לנורית ולשון אשר סירבו בנימוס, אך לא מנעו בעדו את התענוג.

תחושת מתח רב ניכרה באוויר, הכול הבינו כי צפויות להישמע עובדות רבות משמעות.

אלי הוכיח מההתחלה כי אין לו בעיה לנווט את השיחה כרצונו, הוא גם הוכיח כי כמו בתיאטרון בובות טוב הוא יודע היכן נמצאים כל החוטים המקשרים.

הוא פתח בפנייה לנורית:"אני גרוש מזה כשתים עשרה שנה, זוהי גרושתי" הוא שלף מספר תמונות המתארות אישה נאה בשלבים שונים של חייה.

נורית ושון הביטו בתמונות .

נורית פרצה בבכי , שון התרגש מאוד ,הדמיון לא השאיר ספק.

אלי פתח בהסבר:" לפני עשרים וארבע שנה נישאנו מתוך אהבה גדולה אך אלו היו נשואי בוסר שניסינו נואשות לשפץ במשך השנים .

לא הצלחנו ועם הסתלקותה הסופית של האהבה נפרדנו.

נורית ,אותך הבאנו לעולם מספר חודשים לאחר שנישאנו אך נאלצנו למסור אותך לאימוץ עקב חוסר היכולת לדאוג למחסורך.

האירוע הזה הוא למעשה הגורם המכריע שהעיב כצל על נישואינו ופירק אותם בסופו של דבר".

לפני שנתיים לערך הרגשתי רגשות חזקים של געגועים והתחלתי לברר מה עלה בגורלך.

מהר מאוד קיבלתי את המידע ומאז השתדלתי להתעדכן בכל הזדמנות.

הפעם הראשונה שממש ראיתי אותך הייתה כשנכנסת למסעדה, לקח לי דקה או שתיים אבל מהר הבנתי שזו את".

נורית ניסתה לומר דבר מה , כנ"ל שון, אלי היסה אותם בתנועת יד :תנו לי "לשדר" ברצף,אל תקטעו איתי, יש לפנינו עוד שעות ארוכות של שיחה ואגב, שון, הוריך יודעים שאתה כאן אצלי , כך שאין לך מה לדאוג".

אלי המשיך:"שון, אני אסביר לנורית את הקשר בינינו שהוא קשר רב שנים שעובר בשלוש תחנות.

קודם כל, כשהיית בן חמש עברת לגור בראשון לציון,אבל עד אז גרת עם הוריך בשכנות אלינו .

הייתי ביחסי חברות וגם קצת עבודה עם אביך והיינו כמו בני בית זה אצל זה על רקע תל אביב של אז.

לאחר שגדלת והתגייסת לצבא הייתי כבר עם הרבה נכסים ,הייתה לי המסעדה ואימצתי את היחידה שלך.

אחת למספר חודשים הייתם באים אלי לקיים אירועים חברתיים וממספר שיחות שניהלנו,אתה ואני, חזרנו וחידשנו את ההיכרות של פעם.

מזה חמש עשרה שנה אני גר בשכונת אפקה בצפון העיר, יש לי בית גדול ומפואר , הצלחתי בעסקים, הפקתי הון רב מהמסעדה , מעסקאות נדל"ן ומעסקאות נוספות שעל חלק מהן אני מתגאה יותר ועל חלק פחות.

כמו שראיתם ,אני לא שומר את כל הוני לעצמי,אני עוסק בפעילות חברתית למען הקהילה,אני תורם גם לבית לוינשטיין ומשתתף בפעילויות למען המוסד הקדוש הזה, אני מאמץ צעירים פגועים המאושפזים במוסד ומשתדל לדאוג למחסורם.

מבחינתך,שון,יש כאן סגירת מעגל נוספת.

ילדיי היקרים,כך מרשה אני לעצמי לקרוא לכם, איני יודע מה ילד יום ,אני לא יכול לקבוע עתידות לגבי אף אחד,אני משוכנע שנתיבי חייכם עוד יתפתלו ויתיישרו כי אנחנו כל הזמן לומדים מהניסיון.

אני רק רוצה שתדעו שאני עומד כאן לרשותכם בכל מה שתבקשו, יש לי חוב גדול כלפיכם ובעיקר כלפייך, נורית, אני רוצה להבטיח לכם את כל העזרה שבעולם.

אני רוצה גם שתדעו כי אין לי עוד הרבה שנים לחיות, יש לי מחלה חשוכת מרפא ורק הוני הרב מאפשר לי לרכוש את התרופות הטובות ביותר שמחירן בשמים".

 

המונולוג נקטע באחת משדמעה צצה ואחריה עוד אחת ועוד הרבה דמעות.

 

                                                    סוף