23.4.07 - סגירת מעגל - אמיר הגדול והקטן

כל הדרך חשתי באוויר שנמלט ממני, קוצר נשימה, בקול שנוק אלף נסיונות לפתח שיחה סתמית עם אמיר שלי שיושב לצידי במכונית. שוב ושוב שבה אל הפגישה, לראשונה אמיר יפגוש את הוריו של אמיר, אחיו, אחותו,המשפחה שמעולם לא פגשנו ובכל זאת היא חלק מאתנו. 

פתח הדלת בקומה השישית, האב השכול, דוד, נפרד משני קצינים וחש בנו ברגש, מאמץ אותי אליו, לוחץ בחום את ידו של אמיר שלי.

בתוך הבית רבקה, אמו של אמיר , מיכל ושי האחים, אנשים רבים שבאו לפקוד את הבית, רבקה ודוד מהרו להציג אותנו בפני הפוקדים הרבים מבקשים שנחוש כמו בבית שהרי כולנו משפחה. באלבום הגדול שהציגה רבקה בין יתר הדברים שנכתבו על אמיר שלה ישנו המכתב שלי ממאי 89 ותמונה של אמיר שלי בן  חודשיים וכבר לא יכולתי לעצור בהתרגשות הרבה, דמעות ושתיקה.

היכרות עם חבריו של אמיר  בבית-הספר, בפנימיה, בצבא, הגשש שהיה עמו, האיש שנשא את גופו המת, חברתו שמאז נוהגת להגיע בכל שנה, האלוף יוסי פלד. טלפון מן הרמטכ"ל גבי אשכנזי מבהיר לי את מידת הערבות שבכאן, הבית הומה מכרים,מחנה ומכנה משותף לכולם הוא אמיר מי-טל.  ושוב התרגשות כשבן משפחה מופיע לפתע עם דפים שהוציא מן האינטרנט, אודות אמיר הגדול ואמיר הקטן , ורבקה ממהרת להציג אותנו: "והנה הם לפניך, אמו של אמיר הקטן ואמיר הקטן בכבודו ובעצמו" וכולם מאמצים את כולם, כאילו רק כעת הגענו, סביב אהבה, אהבה, אהבה, נפלא לטבוע בה וגם נורא, נורא להיות חלק מאהבה שמקורה באובדן.