באותו בוקר עלה חומי, חשתי ברע ומתוך שכך שרכתי צעדיי אל עבר סניף "שירותי בריאות" השכונתי.
היה זה בוקר שטוף שמש כנראה אם כי מצבי לא אפשר לי להתמקד באבחון המדויק.
אין לי ספק, עם זאת, כי היה זה בוקרו של יום שישי, שכן בהתאם לנוהל יום זה לא היה אפשר להזמין תור בטלפון ולפיכך נתבקשתי לצרף את שמי לרשימת החולים הקצרה שהייתה תלויה על הדלת בחדר ההמתנה .
באותו הזמן שהתה שם נערה אחת צעירה שהתעתדה להיכנס להיבדק ובהיעדר מועמדים נוספים הייתי אמור להיכנס לאחר שתצא .
ובכן כידוע, מה לעשות? בני עמנו ממציאים פטנטים ובמיוחד בתחום התורים
במרפאות.
"יש לי רק תרופה לחדש" מצייץ מאי שם יהודי יקר בא בימים שלא ייתכן כי נכנס מהדלת, וודאי שוגר לכאן ממרחב אחר של זמן- הוא נראה נחפז והתנהג כאילו שהעניין נפל עליו בעיצומה של שקידה על שורה של מיזמים עתירי מיליונים, ממרומי אימפריית הנדל"ן שלו, עד כדי כך שזמנו שקול כנגד טונה של מטילי זהב ,מתכות אצילות ואבנים טובות.
"אדוני הנכבד, קטעתי לו את האידיליה, עם כל הכבוד ויש טונה של כבוד, אני חולה, קמתי ממיטת חוליי ואליה אשוב מייד לאחר שאקבל כאן גזר דין ,תרופות, חופשת מחלה ויסתיימו ענייני".
עוד הוספתי כי למיטב הבנתי ניתן לבצע חידוש תרופה באמצעות תהליך ה"אל תור".
משפלבל בעיניו לאות שאינו ממש יורד לסוף דעתי הצעתי לו לפנות למשרד.
בינתיים נכנסה לחדר ההמתנה בחורה צעירה נוספת , נרשמה על הדלת כדת , התיישבה בכבדות על הספסל שמנגד ודיווחה לחברתה לקונית בנייד כי היא בוערת מחום ויש לה 39.5
בינתיים שעה הזקן לעצתי ואני חשתי כי אבן רחיים כבדה הוסרה מעל צווארי ומעכשיו כל שעלי לעשות הוא להמתין בסבלנות לצאתה של העלמה היפה מחדר הרופאה.
לא אדוויל ולא פלסטר כלומר: "לא דובים ולא יער", בטרם שאתאושש לחלוטין ממעשה היהודי היקר והנה, מכיוון בלתי צפוי לחלוטין ,שוב מהדהד לו קול בוגר למדיי, צרוד קמעא, הפעם של יהודייה יקרה גם לא ממש צעירה, שגם עיתותיה "אינן" בידיה.
ה"בחורה" דווקא נקטה בגישה מאוד חיובית ולא חשבה פעמיים בטרם אישרה לי : "אדוני, זה בסדר, בוא תיכנס איתי, אני צריכה את הרופאה רק לשנייה".
עד לרגע זה איני יודע לומר אם הייתה זו נימת קולה או שמא ההלם הקל שאחז בי שגרמו לי לאשר את הסידור ולא רק זאת אלא ממש לחוש אסיר תודה על כך שהגברת מרשה לי להיכנס יחד איתה לרופאה לשמוע את סודותיה הכמוסים גם אם הדבר נעשה על חשבון התור שלי.
גם התזמון של הגברת היה מצוין שכן העלמה הצעירה בדיוק יצאה כך שעוד בטרם אספיק להתעשת מצאתי עצמי פוסע יחד איתה אל תוך חדר הרופאה.
ייאמר מייד כי היא מייד נתפסה בעיניי מתורגלת ומקצועית בלחמוס תורים של אחרים בסטייל שכן היא ישר פצחה ב: "אתמול ד"ר לוי (שם בדוי כמובן) רשם לי משאף מסוג ???!!! ובבית המרקחת טענו באוזניי כי משאף מדגם זה כבר אין מייצרים".
מידה מסוימת של רוגע שבה אליי ומשהבחנתי כי אין סכנת חיים חו"ח מושתת על הגברת "הנכבדה" הבעתי בעדינות פליאתי על כך שבכל זאת בחרה משום מה לדלג על התהליך הנקוט במוסד הנכבד קרי הרשמה ברשימת התור שעל הקיר.
מבלי הניד עפעף שלפה הגברת את משפט המחץ :"אבל זה טעות שלהם, של קופת חולים".
הנחתי לתומי שעקב מצוקתי הרבה מתקשה אני להבין את הגיונו המוצק מברזל של המשפט ועוד יותר מכך את הגיונה הצרוף של הסיטואציה הכללית בה הייתי נתון.
בכל זאת בחרתי, בחוצפתי הרבה, להתעקש על עקרונותיי העקומים , מה גם שבזווית עיניי הבחנתי בכך שהרופאה ,מנידה ראשה ,קלות אמנם, אך לטובתי וכנראה מחזיקה אצבעות בסתר למען נצחוני אם כי מנועה היא מלבטא מאווייה בקול.
לאחר מספר ניסיונות סרק נוספים של הפציינטית לקבל שירות ולאחר שנתקלה בתגובות רגועות ומרגיעות בעליל מצידי בנוסח: "מה קורה במדינה שלנו? בושה איך שאנחנו נראים, את צריכה להתבייש, אני חולה, בחוץ יושבת בחורה שנרשמה כדין ,הסובלת מחום גבוה ,נמצאת על סף עילפון וההתנהגות שלך שערורייתית".
כנראה שדבריי מצאו נתיב חיובי אל ליבה של האישה שכן בסיומם היא בחרה לעזוב את החדר ולא שבה לנסות לפקוד אותו אלא רק כשיצאתי.
למעשה היא ניסתה להיכנס שוב בהפעילה את מרפקיה כנגד שניים: הקשיש שזמנו אץ לו אך הוא השחית אותו בכל מיני התנסויות תמוהות והנערה המסכנה שבעומדי על סף יציאה הבחנתי במלחמת המאסף העזה שניהלה על זכותה להיכנס בתורה.
בהקשר לכך הרהרתי רבות ברמת העיקרון ואני רוצה כאן לתרום פטנט ייחודי- אני מצדד בהקמתו של מוסד שכל עיסוקו הוא מתן שירותי "מלחמת תורים", דהיינו אנשים ייכנסו מידי יום בשעות הפתיחה למוסד הזה וישתמשו בכל הכישרון והניסיון המצטבר לצורך עקיפת תורים ובכל יום יוכרזו זוכים שייקחו הביתה פרס – כמו מפעל הפיס.
מעבר לכך ייאסר בחוק על המוסד להעניק שירותים נוספים כלשהם- אולי איזה מזנון קטן בצד.
.jpg)
