ורוד

הוא כבר לא יצא מהארון,

גם היא לא,

אימא עכשיו יודעת

ואבא כבר לא בהכחשה,

שושנה גדולה,

אדומה, מטפטפת אדום,

מרוסק, אל רגבי אדמתם,

המדינה בלחש,

הארץ לא רעשה,

הזו נקמתכם,  אבודים?

כלום זו דמעתכם , האובדים?

האם זה מה שיש לאל ידכם?

למרבה הצער, עם הזמן,

יחדל האדום לצרוב

ויתמזג דהוי, כמיומן,

אל תוך המותג הורוד

ומייד נשוב להסיר מבט

ולמלא אוזניים באטמים של שכחה,

גם לא נספוק כפיים

אל מול מעילי עור שחורים,

ממונעים, שנעלמים

אל תהום הנשייה

ומועדון הילדים האובדים

ירוהט ,מן הסתם,

בארונות חדשים, אטומי מסה

ונטולי בריח

ושוב לא נריח

כי לב העיר מגדיל טווחים

מלב הקונצנזוס,

ולאיש גם לא ייראה

לא נכון

שאלוהים, לבדו ,

מרחם על ילדי המועדון.