אני עזרי בן יחיא המכונה קונקורדנציה מגיש את התפטרותי מחברת "ליצנלו" וזה סדר שלשלות האירועים, אדון נכבד, שהובילו את התפטרותי.
ביום שישי לפני שבועיים באתי אליך, ברוך, בעקבות מודעה בעיתון על זה שדרושים ליצנים, גם חסרי ניסיון, להשתתפות במופעים.
אז אמרת לי שאתם צריכים ליצנים שיוצאים מעוגה וגם מתוך פיתה של חומוס. אמרתי "יואו מתוך פיתה, איזה כיף! עדיף מאשר עוגה שמתלכלכים בקצפת ודובדבנים..."
כמדומני אתה אמרת שגם כאן וגם כאן לא מלקקים דבש אז אני אמרתי: "אולי לא דבש אבל קצפת בטוח..."
שתקת ואחרי זה אמרת שהשכר הוא 300 שקל למופע ושאני מגיע לשמה באוטופיתה מיוחד ויותר לא שמעתי אותך אלא רק את הסכום. אמרתי "יא ווילי, יא רבי. 300 שקל זה שני ג'ינסים או שלושים מנות פלאפל במזנון של סעדיה!"
בקיצור, ביום הראשון לבשתי כובע ליצן וחליפת קטיפה אדומה עם נקודות צהובות. וואללה מה אני אומר לך יש לי תלתלים שחורים ועם כל ההופעה הזאתי בהחלט נראיתי כמו קדאפי ימח שמו. שמו אותי בתוך פיתה ענקית, מה זה ענקית, לאפה עיראקית היא דרדס לידה, באגט טונה של מורדו הגדול הוא לחמניה של מאפיית ויז'ניץ ופיתה רגילה כמו מחזיק מפתחות. בקיצור ישבתי שמה במעמקי הפיתה הזאתי בתחפושת ליצן, היא הייתה מלאה בחומוס טחינה וקצת חריף ואני קצת נדבקתי וקצת ליקקתי. והגעתי למסיבת גיוס ונערים ונערות עמדו לפני הפיתה שעמדה באורח אנכי ואז קפצתי "בום טראח"
וכולם קפצו בבהלה וכל הטחינה התפזרה על הפרצופים ומסכין אחד עם משקפיים היא נמרחה לו על הזגוגיות. יא איזה מצחיק! אבל הם רק צחקו וניגבו חומוס בפיתה ואני קפצתי ישר מן הפיתה הקרועה ועזרתי להם כשאני מדגים צעד ליצני. אבל הייתי צריך לנגב את החומוס ואת המלפפון החמוץ שהיה שם על קצה האף שלי.
ככה עברתי חמישה אירועים עד שהגעתי לקש ששבר את גב הג'מל או הג'מילי, אבל לא קוראים לי ג'מילי ואני לא ברוך ולא הבנת את זה ברוך ותקרא עד שתבין יא ראבי, למה כל כך קשה להבין?
באותו יום מר ונמהר זה היה יום שישי, ערב יום כיפורים ובמקום ללכת לאכול סעודה מופסקת עם אבא שיהיה בריא בחרתי לבוא במופע של מסיבת רווקות בתוך פיתה ואנל'א יודע אבל מישהו, השם ירחם על נשמתו שם מנה כפולה ומכופלת של סחוג חריף במיוחד בפיתה (ובדרך כלל שמו הרבה פחות) מה זה חריף, אפילו מרת בורגתא לא מכינה כזה חריף.
אז לקחו אותי באוטופיתה לבית של הלקוחה שהיה דווקא בכפר סבא ושמו את הפיתה באמצע ואני הצצתי מאיזה חרך בפיתה וראיתי בנות יענה, סליחה בנות חווה רוקדות ואולי ככה ציינו את עשרת ימי תשובה או אולי בשבילן זה עשרת ימי תשוקה, אבל לא עניין שלי ואני סיכמו איתי שרק אהיה הליצן שיצא מהפיתה. ואז ניתן הפור וקפצתי מתוך הפיתה, אבל אז קרה האסון והסחוג עף לכל עבר וקצת עף לי לתוך העיניים וצרחתי: "ויילי שורף לי, ויילי שורף לי!!!"
והבנות שהיו שם צחקו ואחת אמרה: "נו, אז מה עם המופע של הסטיפטיז שהבטיחו לנו?"
ואני עם העיניים השרופות שלי הזלתי דמעות שהרסו את כל האיפור ואמרתי: "יא בנות, לא מתביישות? ערב יום כיפורים, יום הדין יום התשובה לפני השם. אז לא אתן לכן לא סטריפטיז ולא טיז, אני בורח מכאן לשטוף עיניים לפני שאני אהיה עיוור!"
"הזמנו אותך עד השעות הקטנות של הלילה" אמרה איזה אחת שכנראה הייתה אדונית המסיבה.
ואלה הבנות המרשועות האלה לא נתנו לי ללכת. כנראה רצו שאהיה עיוור בכדי שלא אראה את מעשיהן הנלוזים ואני פרצתי בכוח עד שהגעתי לשירותים ושם שטפתי את העיניים מהבנות האלה שטופות העבירות בין אדם למקום עד שרווח לי, ברוך השם.
ואמרתי לעצמי, יא עזרי יא בן אנוש. למה נעדרת בצהרי יום הכיפורים ומארוחת סעודה המפסקת ונכנסת לתוך הברוך הזה שלא מעלמא הדין. הנה עכשיו אני חוזר לבית אבא בכפר סבא. והלכתי ולקח לי חצי שעה והנה אני מגיע לבית אבא יחיא והשולחן ערוך והנרות עדיין לא דולקים וקובנה וחילבה מבלולה ומרק עוף צהוב צהוב של כורכום וחוואייג' עם אורז וירק על השולחן מעשי ידי אחותי ציונה להתפאר, ובשר מטוגן ואחותי והילדים שמה ופני אבי לבוש לבן מאירות ורק ראה אותי עשה קידוש על היין ואני עדיין לבוש כמו ליצן ואחד האחיינים שלי, ממש בחור לפני גיוס לא נתאפק ושאל: "מה קרה, היום לא פורים?"
אמרתי: "נכון, היום לא פורים, אלא ערב כיפורים, והנה הייתי אמור להיות במסיבת בנות ליצן שיוצא מפיתה ואחר כך ללכת לבית הכנסת ולצום, אבל כמעט התעוורתי מהסחוג שהיה בפיתה. תראה יא אחיין. לא למדתי אחרי הצבא אלא עבדתי כשומר בתי ספר דרך קבלן. אחרי זה התגרשתי ואשתי לקחה דמי מזונות עבור עדי שיהיה בריא ואחר כך ניסיתי כל מיני עבודות ועבודות תמיד בשכר מינימום ותמיד פיטרו אותי אחרי שנה שנתיים או שלוש וככה אני מתגלגל ועכשיו אני נמצא בנקודה של כיפורים, יום דין מבחינתי, חשבון נפש, כיפורים..."
ואילו אבי ששתק אמר לפתע: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם תטהרו"
"חשבון נפש אבא, חשבון נפש"
ומיד מצא פסוק וענה: "נפש כי תחטא בשגגה..."
"יא אבא" אמרתי "איזה שגגה ואיזה נעליים ואיזה ריבוק אני ביש גדא"
וענה אחייני "אתה יכול להיות ביש גדא אבל גם ג'דע"
וחייכתי וניחמתי.
