שבתות וחגים - לבמת הדיון של נורית

שבתות וחגים

שבתות וחגים והיא בבדידותה, לב שבור, געגועים לאהובה, הוא הגבר שלה.
ה ג ב ר  שלה! "לשימוש" לאהבה ולאהבים. 
אבל הוא מעניק לה את עצמו "לימי חול בלבד.
מצטער, רק בימי חול אני פנוי מהתחיבויות.

ומה איתה?  היא לא ברשימה?
לא כלולה ברשימת המחויבויות שלו?
היא המאהבת שמאוהבת בו, והוא כל עולמה,
אך הוא גבר שנשוי לאישה אחרת שהיא כבר יודעת עליה הכול:
אופייה, תכונותיה, מעלותיה, מגרעותיה. איך היא מתלבשת,
איך היא אוהבת אותו.
הוא אב לילדים. הוא מסור בכל מאודו לאשתו ולילדיו.
אבל  הוא לא גבר לאישה אחת בלבד,
והוא חולק את אהבתו וגבריותו גם עם האחרת. איתה.
האישה האחרת היא המאהבת שלו.
הוא האהוב שלה. אבל "בעבודה חלקית",
סליחה, ב"להיות יחד חלקית".

חלקיו האחרים, כמעט כולם, נתונים לאשתו ולילדיו.
בשבתות ובחגים הוא כמובן עם אשתו ולא אתה, המאוהבת בו. 
השבתות והחגים, שנעשו הימים הכי קשים, הכי ריקים בחייה.
ככל הנראה הוא אוהב לא רק את אשתו אלא גם את "האישה האחרת". אותה.
ונותן לה את גבריותו העוטפת, המחבקת, שמספקת יצרים,
דרישות גוף אישה. צורך של אישה בגבר לצדה.
הוא היחיד שלה.
 כך הוא.
הוא, כאמור, לא "גבר  של אישה אחת".

בשבתות וחגים היא נותרת בודדה, נעה ונדה בבית ריק, חסרת מנוחה,
גדושת כעסים עצמיים, מקנאה באשתו שמקבלת אותו ביצועה. 
בעיקר בשבתות וחגים. אבל גם בימי חול, בשובו מהאחרת. אל אשתו, שאינה אשמה בדבר,

שלא עשתה כל רע. היא רק מקנאה בה.

הכול התחיל כל כך יפה! הלב אז התמלא באושר, הייתה מלאה הודיה לבורא ולגורל.
הייתה גדושת שמחה, תשוקה. 
הוא היה נסיך החלומות שלה . חלום  שהוגשם. סערה מענגת,
אבל "לזמנים קצובים". 
הרי רוב הזמן הוא מחובר לאחרת, לילדים, למשפחה.
כשהוא אתה, נשמתה  נעטפת ענני פלומה, מילוי רך שמרפד חלומות,
מפגשים מרגשים, מתוקים, מרוכזים, סוערים, מסעירים.
האהבה מתעצמת, כמעט  איבדה עניין בכל דבר זולתו.

הוא אוהב אותה - כך אמר שוב ושוב.
המאהבת מאמינה לו.
הוא  אוהב
אבל...
"האילוצים", 
"המצב", 
"העבודה",
"ילדים",
"מטלות החיים".
וכל כך מקנאה באשתו. לא שוטמת, חלילה.
מה חטאה האישה שלצדו?
בשבילו הייתה מוכנה ללכת עד סוף העולם. להקריב כל  קרבן. 
הוא, הנסיך, ממלא אותה. אין  מקום  לשום דבר אחר  זולתו,
אך הוא מצוי לה, אבוי, "במשרה חלקית".
והוא? 
"לא יכול", 
"לא היום".
יש וטרם  שבה אליה נשמתה
מסערת אהביו כשנע בתוכה. ופתע הוא קם, מתלבש במהירות,
- "מוכרח ללכת"
- "פגישה בעבודה"
- "קבעתי עם הילדים".

וכבר אינה מתנשפת-מותשת מעונג האהבים, אלא  מצער, מאכזבה, געגועיה שורפים את  נשמתה. 
מרירוּת מחלחלת ומרעילה היחסים.
אט אט הופך הקשר מנקודת אור זוהרת  לסיוט שקורע את נימי נפשה, 
אוזלת השמחה בלב, במקומה  באים  חילופי האשמות.
המערכה הראשונה הייתה לה כחלום היפה ביותר שיכול לפקוד אישה,
אך אז עצמה עיניה מראות את האקדח המונח בצד. 
איך אמר סטניסלבסקי, "אם בהצגה יש על הבמה רובה, אין ספק:
קליעים יירו ממנו במערכה אחרונה".

האיש שבחרה, האיש שמילא אותה באושר בתקוות, אינו כולו שלה,
אינו בנמצא.  אינו בשעות של הבדידות.
וכך על הגג, שבתות וחגים, והיא שוב לבד.
לבה ריק מכל עניין, זולת כאב.
היא קורסת מעומס געגועים כבדים, כגלי צונאמי
תשוקה מטלטלת-גוף שלא בא על סיפוקו.
היד לא תפצה על העדרו. לא תחליפו, את המאהב.
דמעות ניגרות מעיניה:
מכווצת במיטתה כעוּבּר, היא מבכה את גורלה.
זה לא סימטרי אין הגיון, לא הוגן כלל: לוֹ את כולה נתנה, 
והוא, ככל שרצה בה וחשק בה ואולי גם אהב אותה, היא  הייתה לדידו
ב"משרה  חלקית".
לו יש אישה
לו יש ילדים.
יש להם  קדימוּת. 
לה אין  דבר זולתו .
איך סימא אותה אושר חדירתו לתוכה,
להווייתה בכלל, גם לגופה המעונג.
איך סימאו את עיניה
קרני השמש העזות של אהבתה,
סימאו–הסתירו  מפניה  את העתיד.
לא רצתה
לא הייתה יכולה 
להכיר ב"אין תוחלת". לו היה  הרבה:
משפחתו ראש וראשונה בחייו, 
עניינים שונים בעלי קדימות,
וגם אותה.
לה היה רק אותו. ובלכתו  - עוד כישלון....
ועכשיו לא רק בשבתות ובחגים. גם בימי חול.
לבד! לבד! לבד!
~

הייתי בהופעה של יהודית רביץ   ושם השיר שבתות וחגים עשה משהו בלב
(לבמת הדיון של נורית אבל עדיין חושבת שלחיות בבדידות - בדד זה לא כייף
לבד לפעמים להיות - זה כן כייף - אוהבת את הלבד שלי למשל במרחבים או בים) 

http://www.youtube.com/watch?v=tFXS9krT2VY