חלק שני
שימי
השעה הייתה חמש לפנות בוקר, כששימי, צעיר בן עשרים וחמש, שעבד במשמרת לילה במפעל לזיקוק תמציות לתרופות במפרץ חיפה החל לסגור את הברזים. כל הלילה הביט בשעונים, ובברזים הפתוחים שדרכם זרמה התמצית למכלים. ריח חריף של תמציות הקשה על הנשימה, ונדבק לגופו ולבגדיו. עוד מעט ייסע לביתו שבקרית אליעזר שבחיפה. הוא ידע שזה היום האחרון שבו הוא עובד במפעל הזה.
"חיממת לי את הדוד אמא?" שאל את אמו שהייתה ערה כשהגיע הביתה.
"כן שימי, לך להתקלח, תן לי את הבגדים המסריחים, אני אכבס אותם עכשיו".
"תודה אמא " אמר ונכנס למקלחת.
כסיים להתקלח, לבש מכנסיים קצרים וגופיה וישר נכנס למיטה. הוא ידע שיש לו שלוש שעות לישון, ואז לעלות לטכניון להרצאה על חדו"ה. שימי חי עם אמו בדירה קטנה בקרית אליעזר. אמו רחל עבדה כל השנים במשק בית, אביו עזב את הבית לטובת אישה אחרת כשהיה בן שלוש והיא נאלצה לעבוד קשה כדי לפרנס את שניהם. רחל ניקתה חדרי מדרגות ובתים, והכל כדי ששימי בנה יוכל להמשיך ללמוד. בעיני רוחה היא כל הזמן ראתה אותו מהנדס מצליח. הוא היה תקוותה היחידה שתוציא אותם מהמצב הקשה בו הם חיים. שימי שם לב שאמו לא בקו הבריאות. בזמן האחרון הייתה חלשה מאד, ובכל זאת הלכה לעבוד.
"אמא, את לא הולכת לעבוד יותר, אני אלך לעבוד במקומך", פנה לאמו בפסקנות.
"ומה יהיה עם הלימודים שלך?" אמרה תוך כדי זה שהיא משתעלת.
"יהיה בסדר אמא", את תישארי בבית ותטפלי בעצמך".
שימי חיפש עבודה שתוכל להשתלב עם לימודיו בטכניון. הוא התקבל לעבודה במשמרת לילה במפעל לזיקוק תמציות שבמפרץ חיפה. השכר היה גבוה יחסית אבל הריח שנדבק אליו בתום המשמרת הטריד אותו מאד. כמה חודשים מאוחר יותר הוא הגיש מכתב התפטרות.
דודי ופרידה
דודי המתין במכוניתו ליד השער של סמינר גורדון וצפה בסטודנטיות שיוצאות מהבניין. כשראה את פרידה יוצאת יחד עם שלוש מחברותיה יצא מהמכונית ופנה לפרידה.
"הי פרידה, חיכיתי לך, בואי תעלי לרכב"
פרידה נפרדה מחברותיה שהביטו במבטי קנאה בבחור הנאה שהזמין את פרידה להצטרף אליו לרכב, ועלתה לרכבו של דודי.
"הי, מה שלומך? אתה מחכה הרבה זמן?" שאלה פרידה תוך שהיא מלטפת את שיער ראשו של דודי שהחל כבר לנסוע במורד הכביש.
"לא, הגעתי לפני חמש דקות".
דודי נסע לטכניון, החנה את המכונית במגרש החנייה מול הבניין בו נמצא החדר הפרטי שקיבל מתוקף תפקידו כראש אגודת הסטודנטים.
"בואי נעלה לחדר" פנה לפרידה.
דודי ופרידה יצאו יחד כבר חמישה חודשים, לכל אירוע חשוב תמיד לקח אותה. הם היו זוג לכל דבר. פרידה כבר ראתה בעיני רוחה את טקס הכלולות שלהם. את הילדים שיביאו לעולם ובעיקר את השחרור המיוחל מצה"ל.
כשנכנסו לחדר דודי לא בזבז זמן. בלי לומר דבר חיבק את פרידה ונישק אותה בחוזקה בשפתיה. פרידה זרמה איתו ונהנתה מהחיבוק והנשיקה. אט אט הם התפשטו מבגדיהם ונכנסו למיטה. דודי חקר בשפתיו כל סנטימטר בגופה של פרידה שנתנה לו לעשות בה כרצונו. פרידה שכבה על גבה ועצמה את עיניה. היא לא חשה באמת שיש כאן אהבה אלא רק הרצון של דודי לפרוק את יצריו. היא שתקה, ורק חשבה על השחרור מצה"ל שלא נתן לה מנוח.
"למה את לא גונחת"? אמר דודי תוך כדי זה שהוא מגביר את תנועות פלג הגוף התחתון שלו.
"אני לא יכולה לגנוח" ענתה בלחש.
משהו בתוך תוכה אמר לה: "תיזהרי ממנו".
דודי ופרידה התקלחו והתלבשו.
"בואי אקח אותך הביתה" אמר.
"תודה" אמרה אך נראתה מאד מהורהרת.
"אני אצלצל בערב" אמר כשהוריד אותה בפתח ביתה.
"תתקשר אחרי שבע", פרידה נופפה לשלום בידה לדודי ונכנסה לביתה.
שימי
"דרושים סטודנטים לניקיון בבניין אולמן בערב תמורת שכר הולם". שימי קרא את המודעה שהייתה תלויה על לוח המודעות בפתחו של בית הסטודנט. הוא מיד התקשר למספר שהיה רשום בתחתית המודעה.
"אפשר לקבל פרטים?" שאל.
"כן, בודאי", שמע קול גברי מצדו השני של הקו.
עוד באותו יום, בתום יום הלימודים נשאר שימי בבניין אולמן והחל לנקות את הכיתות והפרוזדורים. בשעה תשע בערב נסע לביתו במכונית קונטסה 900 המיושנת שקנה לפני שנה לאחר שקיבל רישיון נהיגה.
"הי, אמא, איך עבר עלייך היום?" שאל כנכנס הביתה.
אמו ישבה במטבח ליד השולחן קטן ששימש את שניהם בזמן שאכלו את ארוחתם.
"הכנתי לך חביתה וסלט" אמרה בקול חלוש.
שימי הביט באמו שנראתה ממש לא בקו הבריאות וסימני דאגה עלו על פניו.
"מה אמר הרופא?" שאל שימי כשבקולו ניכרו סימני דאגה.
"צריך לעשות בדיקות וגם ביופסיה" ענתה בלחש כשהיא משפילה את עיניה
"קבעת תור או לקבוע לך"? שאל שימי
"לא קבעתי" ענתה אמו.
"אני אקבע לך תור אמא, הכל יהיה בסדר".
שימי צלצל מיד למרפאה וביקש לקבוע תור לבדיקות שאמו צריכה לעבור.
"אמא, קבעתי את הבדיקות ליום חמישי הקרוב, אני אקח אותך לבדיקות"
ביום חמישי מוקדם בבוקר נסעו שימי ואמו לבית חולים רמב"ם לעשות את כל הבדיקות שביקש רופא המשפחה. כמעט יום שלם שהו בבית החולים. בסוף תהליך ביצוע הבדיקות ניגש הרופא התורן לשימי ואמו ואמר להם שהתוצאות יגיעו היישר לרופא המשפחה .
שבוע מאוחר יותר צלצל רופא המשפחה לטלפון הביתי. שימי שהיה בבית באותו יום הרים את השפופרת.
"הלו, מי זה"? שאל
"מדבר ד"ר יוסף ונגר, רופא המשפחה, קיבלנו את תוצאות הבדיקות של אמך, אבקשכם להגיע לשיחה היום בשעה ארבע אחר הצהריים.
בשיחה שהתקיימה במרפאה עם רופא המשפחה התברר לשימי כמה מצבה הרפואי של אמו חמור מאד.
"אמך חולה בסרטן הראות וזה כבר במצב מתקדם מאד". אמר הרופא לשימי בזמן שאמו חיכתה מחוץ לחדר.
שימי קיבל את הידיעה בתדהמה ובפחד, ולא ידע איך לבשר זאת לאמו.
בחודשים הקרובים קיבלה אמו של שימי טיפולים כימותרפיים אך מצבה הלך והתדרדר והפכה לצל של עצמה. שימי ביקש מהנהלת הפקולטה דחייה של סמסטר, ולהקפיא את המצב כדי שיוכל לסעוד את אמו. הבקשה כמובן אושרה.
שימי היה צמוד לאמו יומם ולילה וסעד אותה אך מצבה הלך והתדרדר.
"שימי, תבטיח לי שתתחתן ותקים משפחה ומה שלא יהיה תמיד תאהב את אשתך" פנתה רחל בכוחותיה האחרונים לבנה.
"כן אמא, אני מבטיח", שימי חיבק את אמו ששכבה במיטתה. קשה היה לו להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניו. גם אמו הבחינה בכך.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא.." בקול רועד וכשדמעות ניגרות מעיניו ספד שמי את אמו.
קומץ מכרים ושכנים באו להלוויה של רחל שנפטרה ערב קודם לכן. הרב קרע את חולצתו של שימי, קרא את התפילה המקובלת ושימי אמר קדיש.
החודשים הבאים היו מאד קשים לשימי, הוא אהב מאד את אמו ועכשיו נותר לבדו.
שימי חש שהבדידות הזאת משפיעה לרעה עליו. הוא חזר לטכניון להמשך לימודיו. בפקולטה שמחו לקבל אותו בחזרה.
ההמשך מחר.
